ריצ'ל קורי, בת 23, פעילת זכויות האדם האמריקנית מארגון ISM [The International Solidarity Movement, ארגון הסולידריות הבינ"ל], אשר נהרגה באמצע חודש מרס 2003, לאחר שניסתה לעצור בגופה דחפור של צה"ל אשר היה בפעילות להריסת בתים ברפיח, הספיקה להתכתב עם בני משפחתה וחבריה באמצעות הדואר האלקטרוני בחודש שקדם למותה.
קורי, שמותה חולל סערה בישראל ובעולם, מבטאת באי-מיילים שכתבה את רחשי ליבה ואת המחזות שהיו לנגד עיניה, מנקודת מבטה כמובן. היא הגדירה את המתחולל ברצועת עזה - "רצח עם". התעמתה עם אמה על צדקת המאבק הפלשתיני ב"כוחות הכיבוש הישראליים" והבהירה באופן חד-משמעי, כי אם היתה פלשתינית, קרוב לוודאי שהיתה חלק מתנועת 'ההתנגדות'. האי-מיילים אותם כתבה, מאפשרים לראשונה הצצה נדירה פנימה, אל נבכי ליבה של הצעירה האמריקנית שרתמה עצמה ל"מאבק בכיבוש".
בשעתו, הביע דובר צה"ל צער על האירוע. ביוני 2003 החליט הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף ד"ר מנחם פינקלשטיין, לסגור את תיק החקירה בפרשת רייצ'ל קורי, תוך שהוא ממליץ שלא להעמיד לדין איש, כיוון שמדובר בתאונה ושנהג הדחפור לא יכל להבחין בה. מדובר צה"ל נמסר, כי לאחר בחינת מכלול נסיבות האירוע, נמצא כי אין מקום להטיל דופי בהתנהגותם של החיילים המעורבים.
להלן השתלשלות המכתבים [חלק נבחר בלבד]: "7 בפברואר 2003
הי חברים, משפחה וכל היתר,
"אני בפלשתין מזה שבועיים ושעה כעת, ועדיין יש בפי כמה מילים לתאר את שעיני רואות. קשה לי לחשוב על מה המתרחש כאן בשעה שאני יושבת וכותבת אליכם בארה"ב... איני יודעת אם רבים מהילדים כאן חוו מעולם חיים שלא לצד סדקים בקירות, אשר נוצרו מפגזי טנק, או לצד מגדלים של צבא כיבוש המתצפת עליהם דרך קבע... אני סבורה, אך לא לגמרי בטוחה, שאפילו הילדים הקטנים ביותר החיים כאן, מבינים שלא בכל מקום נראים החיים כפי שהם נראים מכאן. ילד בן 8 נורה ונהרג על-ידי טנק ישראלי יומיים לפני שהגעתי, והרבה ילדים ממלמלים באוזניי את שמו 'עלי' או מצביעים על פוסטרים עם תמונתו התלויים על הקירות.
"הילדים מנסים לתרגל את הערבית המוגבלת שלי ושואלים: 'כיף שרון?', 'כיף בוש?', והם צוחקים כאשר אני משיבה להם 'בוש מג'נון, שרון מג'נון'. [התרגום: מה שלום שרון/בוש? - שרון/בוש משוגע, ג.ב]. כמובן, זה לא לגמרי מה שאני מאמינה בו, וכמה מבוגרים מתקנים אותי באנגלית: 'בוש מיש מג'נון, בוש הוא איש עסקים' [תרגום: בוש אינו משוגע, ג.ב]. היום אף למדתי לומר 'בוש הוא כלי, מכשיר'... בכל אופן, יש כאן ילדים בני שמונה שמודעים לבניין הכוח הגלובלי, הרבה יותר ממה שאני הייתי עד לפני כמה שנים.
"אלו קשיים היו ניצבים בפני הצבא הישראלי אילו ירו באזרח אמריקני בלתי-חמוש" "לא משנה כמה ספרים שקראתי, כמה ועידות בהן השתתפתי... אף אחד מהם, לא יכל להכין אותי למציאות כאן. פשוט לא ניתן לתאר זאת, אלא אם אתה רואה זאת במו עיניך. וגם אז, אתה מודע לכך, שכל חוויותיך, אינן המציאות בשלמותה: אלו קשיים היו ניצבים בפני הצבא הישראלי אילו ירו באזרח אמריקני בלתי-חמוש, העובדה שלי יש את הכסף לקנות מים בשעה שהצבא הורס בארות וכמובן - שלי יש את האופציה לחיות. איש במשפחתי לא נורה במהלך נסיעה ברכב, מטיל שנורה ממגדל בקצה הרחוב הראשי של עיירתי. לי יש בית. לי מותר לראות את האוקיינוס. כשיום הלימודים או יום העבודה שלי מסתיים, יש לי הביטחון, באופן יחסי, שלא אתקל בחייל חמוש... שיש לו הסמכות להחליט האם אני יכולה ללכת לעבודה, או לחזור הביתה לאחריה.
הילדים שבטנק "אני משוטטת לי אחר-הצהריים ברפיח: עיר של כ-140,000 נפש, 60% מהם פליטים - רבים מהם אף פעמיים ושלושה [גורשו מבתיהם, ג.ב]. היום, כשאני צועדת על הריסות במקום בו עמדו בעבר בתים, חייל מצרי קורא לי מן העבר השני של הגבול: 'לכי!', 'לכי!', בשעה שטנק מגיע. ואז, הוא מנופף לי לשלום ושואל לשמי, משהו מפריע בסקרנות הידידותית הזו. איכשהו, זה מזכיר לי, עד כמה ילדים סקרנים לגבי ילדים אחרים. ילדים מצרים צועקים לעבר אישה המשוטטת לה במעבר של טנקים. ילדים פלשתינים נורים על-ידי טנקים כשהם מציצים מאחורי קירות במטרה לראות מה קורה. ילדים זרים [הכוונה לפעילי זכויות אדם, ג.ב] ניצבים בפני הטנקים עם שלטים ביד. ילדים ישראלים אנונימיים [הכוונה לחיילים, ג.ב] נמצאים בתוך הטנקים ולעיתים תכופות צועקים, כמו גם מנופפים לשלום, על רבים מהם נגזר להיות כאן, רבים מהם פשוט אגרסיביים...
"אני נתקלת בקשיים ואין לי גישה לחדשות העולם מכאן, אך אני שומעת על המלחמה הבלתי-נמנעת בעירק. יש כאן חשש גדול מכיבושה מחדש של עזה. עזה נכבשת בכל יום מחדש... אך אני חושבת שהחשש הוא לגבי כניסה והישארות של טנקים בכל הרחובות, במקום בחלק מהם... אם אנשים עדיין לא חושבים על השלכות המלחמה הזו על אנשי כל האזור, אזי אני מקווה שאתם תתחילו בכך.
"אוהבת את כולכם,
רייצ'ל"
"כיבוש עזה יחולל מחאה גדולה יותר מרצח שרון" "20 בפברואר 2003
אמא,
"כעת הצבא הישראלי חישף למעשה את הדרך לעזה, ושני המעברים הגדולים סגורים לתנועה. המשמעות היא שפלשתינים המעוניינים להירשם לסימסטר הבא באוניברסיטה, אינם יכולים. אנשים לא יכולים להגיע לעבודה ואלה הלכודים בצד השני, נבצר מהם להגיע לביתם. פעילי זכויות אדם זרים, שיש להם פגישה מחר בגדה המערבית, לא יוכלו להגיע. אנו עשויים לעשות זאת, אם נעשה שימוש רציני בפריבילגיות שלנו כאנשים לבנים זרים, אך גם צעד זה מהווה סיכון, שכן אנו עלולים להיעצר או להיות מגורשים, חרף העובדה שאיש מאיתנו לא ביצע דבר לא חוקי.
"רצועת עזה מבותרת כעת לשלושה חלקים. ישנם דיבורים על כך שהרצועה תיכבש מחדש, ואולם אני סקפטית מאוד שהדבר יקרה, משום שאני חושבת שזו תהיה שגיאה מדינית ואזורית גדולה מצד ישראל בעת הזו... אני נשארת ברפיח כעת ואיני מתכוונת לטפס צפונה. אני עדיין חשה בטוחה באופן יחסי ושהסיכון הכי גבוה הוא שאיעצר במהלך פלישה גדולה. כיבוש עזה מחדש יעורר מחאה רבה יותר מרצח של שרון במהלך מו"מ לשלום/[או ליתר דיוק] אסטרטגיה של גזל אדמות...
"אוהבת אותך, את אבא, את שרה, את כריס ואת כולם,
רייצ'ל".
הסיוטים בלילות "27 בפברואר 2003
"אוהבת אותך [אמא, ג.ב]. מתגעגעת אלייך מאוד. יש לי סיוטים על טנקים ודחפורים מחוץ לבית שלנו, בשעה שאת ואני בפנים. לעיתים האדרנלין פועל כחומר מרדים במשך שבועות ואז הוא מכה אותך מחדש בערבים ובלילות... אני ממש חוששת לחיי האנשים כאן. אתמול, ראיתי אב שמוביל את שני ילדיו הקטנים, כשהוא אוחז בידיהם, בתוך שדה הראייה של הטנקים והצלפים, הדחפורים והג'יפים, משום שחשב כי עומדים לפוצץ את ביתו. ג'ני ואני נשארנו בבית עם כמה נשים ושני תינוקות. זו היתה שגיאה שלנו שגרמה לו לחשוב שהולכים לפוצץ את ביתו. למעשה, הצבא הישראלי החל בפירוק חומרי נפץ שהונחו על הקרקע בסמוך, כפי הנראה על-ידי תושבים פלשתינים... הזדעזעתי לחשוב שהאיש הזה חש שפחות מסוכן להתהלך עם ילדיו בשדה הראייה של הטנקים, מאשר להישאר בביתו. חששתי שהם עומדים לירות בשלושתם וניסיתי לעמוד בינם לבין הטנק. זה קורה בכל יום, אך המבט העצוב של האב, לכד את תשומת לבי...
הלבטים "חשבתי רבות על מה שאמרת לי בטלפון: 'שהאלימות של הפלשתינים לא מסייעת למצב'. 60 אלף פועלים פלשתינים מרפיח עבדו בישראל לפני שנתיים. כעת, רק 600 יכולים לצאת לעבודה בישראל... מספר הבתים שנהרסו ברפיח מאז החלה האינתיפאדה נאמד בכ-600 בתים, בחלק גדול מהם התגוררו אנשים שאין להם כל קשר להתנגדות, הם פשוט חיו לאורך הגבול. אני חושבת שכעת זה רשמי - רפיח היא המקום העני ביותר בעולם... מה נותר אם כן לאנשים? אמרי לי אם את יכולה לחשוב על משהו. כי אני לא... אני חושבת עלייך וכמה זמן לוקח לגרום לדברים לצמוח (קודם לכן שוחחה רייצ'ל קורי על עקירת העצים והרס הבתים, ג.ב] וכמה אהבה מושקעת בכך. אני באמת חושבת שרוב האנשים היו מגנים על עצמם בדרך הטובה ביותר. אני חושבת שדוד קרייג היה עושה זאת. קרוב לוודאי שגם גרנדה. אני חושבת שגם אני הייתי עושה זאת...
"אני בעיצומו של ג'נוסייד" "אני באמת לא מאמינה שמשהו כזה יכול להתחולל בעולם בלא מחאה המונית. זה באמת פוגע בי... להיות עדה עד כמה נורא יכול העולם להיות. חשתי לאחר השיחה שלנו, שאולי לא לגמרי האמנת לי. אני חושבת שזה בסדר שאת לא... אבל זה מה שאני רואה כאן - רציחות, תקיפות טילים, וירי בילדים... הרוב הגדול של האנשים כאן, גם לו אילו היה להם הכסף להימלט, גם לו רצו בכל כוחם לנטוש את ההתנגדות על אדמתם ופשוט לעזוב, אינם יכולים. זאת משום שהם אפילו אינם יכולים להיכנס לישראל ולקבל ויזות, וכיוון שאף מדינה בעולם לא תסכים לקבל אותם (לרבות מדינות ערב). לכן אני סבורה שכאשר כל אמצעי ההישרדות נלקחים ממך במקום שאינך יכול לצאת ממנו, אזי אפשר לתאר זאת כרצח עם. אולי את יכולה להביט בהגדרה של רצח עם בחוק הבינלאומי. איני זוכרת זאת כעת... זה חייב להיעצר. אני חושבת שזה רעיון טוב לכולנו, להשליך הכל ולהקדיש את חיינו על-מנת לגרום לזה להיפסק.... אני חשה אכזבה. אני מאוכזבת שזו המציאות של העולם שלנו ואנו, למעשה, שותפים לכך. זה לגמרי לא מה שביקשתי לעצמי, כשבאתי לעולם הזה. זה גם לא מה שהאנשים החיים כאן ביקשו לעצמם. זה לא העולם שאת ואבא רציתם שאכנס אליו כשהחלטתם להביא אותי לעולם...
"כשאחזור מפלשתין חזרה הביתה, קרוב לוודאי שיהיו לי סיוטים ורגשות אשם, אך אני יכולה לתעל זאת לעבודה מרובה יותר. לבוא לכאן, היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי מעולם. אז כאשר אני נשמעת משוגעת, או כשאני אומרת שהצבא הישראלי צריך לשים קץ לנטייה הגזענית שלו שלא לפצוע אנשים לבנים, אנא דעו, כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאני בעיצומו של רצח עם, שבעקיפין אני חשה כי אני שותפה לו, ושהממשלה שלי במידה רבה אחראית לו.
"אוהבת אותך ואת אבא. מצטערת על 'ההתקפה',
רייצ'ל".
קובץ המכתבים מתפרסם באתרים:
www.monthlyreview.org www.nilemedia.com