יונת ואלכסנדר סנד, צמד המספרים הוותיקים, שספרם הראשון 'אדמה ללא צל' ראה אור לפני למעלה מחמישים שנה, ממשיכים ליצור חטיבות פרוזה, בשלות, מעמיקות אך גם משוחררות קלות ומהנות.
הפרוזה של הזוג סנד היא פרוזה 'שמחה', דרוכה, משוחררת מכל סיבוך המעמיד פני מורכבות, אך עם זאת, זוהי גם פרוזה עדכנית לחלוטין מבחינה אינטלקטואלית, המשקפת אולי יותר מכל מקבילותיה בספרות הישראלית את העולם המנטלי של תרבות זמננו, בפותחה מחדש, תמיד בעדינות, את ה'סיפורים' המרכזיים של תרבותנו, ובעיקר את הסיפור הציוני-החלוצי וגלגוליו עד היום, מזה, ואת סיפור החורבן היהודי הגדול ותוצאותיו מזה.
'על ערמונים, טווסים ופתקים משמיים', הרומן העשירי של המחברים, מעלה את סיפור החורבן ותוצאותיו במסגרת המפתיעה הקומית-פילוסופית. כאב הקיום של שני גיבוריו, אברם וגיסתו האהובה בלומה-רוזה, אי-יכולתם למצוא לעצמם מרכז כובד ונקודת אחיזה, נסיגתם הבלתי פוסקת לעבר הסתמיות, אינם מפירים את המקצב הקל, הכמעט משועשע, של הסיפור, המזכיר לעתים את 'קאנדיד' ו'זאדיג' של וולטר.
זהו סיפור המפרק לחלוטין את הניגודים הבינאריים המקובלים, שבאמצעותם אנו מפרשים את ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים: שואה/גבורה, מוות/חיים חדשים, גלות/מולדת, חולשה/עוצמה, פאסיביות/אקטיביות.
לכאורה מעלה הסיפור זוג גיבורים המייצגים את קוטבי הניגודים הללו - אברם האקטיבי, הערמומי, הפעלתני, ה'מסתדר', לעומת בלומה-רוזה הפאסיבית, הנחבאת, המתכנסת בתוכה, המנסה להיעלם.
למעשה, השניים הם שתי בבואות של הווייה אחת: הוויית אנשים שניסיון חייהם הפך אותם כביכול לדמויות מעולם הפסלים של ג'אקומטי (המופיע כגיבור צדדי ברומאן): צלליות מאורכות, חתוכות בקווים לא ישרים, נעדרות נפח, נראות, גם כשהן רחוצות, מכוסות בשיכבת אבק. זאת, מבלי שהדלילות הזאת תיטול מאברם את הססגוניות של הפיקארו היהודי המודרני ומבלומה-רוזה את יופיה הקורן של הנשיות היהודית.
השניים אינם בבחינת 'ניצולים'. הם שרדו - כל אחד בזכות יכולת חיים מיוחדת לו - אך לא ניצלו, שכן הם תועים כל חייהם בחלל ריק, שבו יכולות אולי רק האמנות וההתבוננות הקונטמפלטיבית בה לספק מעין תחנת עראי במסע לעבר הסתם.
ישראל ממלאת תפקיד שולי מאוד במסע הזה. בשום פנים ואופן אין היא בבחינת 'פתרון' לבעייתם של הגיבורים, כשם שאין היא 'תשובה' למה שארע להם. היומרה שלה להיות כזאת מעוררת בסיפור זה רק גיחוך עצוב. היא מקום קטן, מלא את עצמו; חגיגה מפוקפקת בשולי החור השחור הענקי שנפער בהסטוריה והוא שואב לתוכו לא רק את הגיבורים, אלא גם אותה, את ההיסטוריה עצמה.
על יונת ואלכסנדר סנד יונת ואלכסנדר נפגשו לראשונה בפולין בגמר מלחמת-העולם השניה - יונת אחרי שנתיים בגטו ורשה ושנתיים במחתרת ב'צד הארי'; אלכסנדר, אף הוא יליד פולין, בארץ ישראל מאז 1935, נשלח לאירופה בין המארגנים של זרם הפליטים היהודים ממזרח אירופה והעברתם אל נמלי ההעפלה באיטליה, צרפת ורומניה. זמן-מה לאחר פגישתם נסעה יונת ללמוד באוניברסיטת ז'נב, ואלכסנדר חזר לתפקידו ב'בריחה' וב'העפלה'. אותם ימים הוכרז על ייסודה של מדינת ישראל ופרצה מלחמת העצמאות. אלכסנדר, שליח בלתי לגלי במרבית ארצות אירופה, גנב גבולות, הגיע לז'נב, אל יונת, ושניהם, עם דרכונים מזוייפים, הגיעו ארצה בסוף מאי 1948.
שניהם הסתננו דרך קווי החזית המצרית ליד נגבה, פניהם דרומה, לקיבוצו של אלכסנדר, רביבים, ביתו מאז 1943. רביבים הייתה, כזכור, הדרומי בשלושת המצפים הראשונים, שהחלו את התיישבות היהודים בנגב עוד לפני קום המדינה, כבר בשנת 1943.
בגמר מלחמת העצמאות הוחלט ברביבים להוציא חוברת זכרון לאחד-עשר חברי הקיבוץ שנפלו בקרבות. התפקיד הוטל על אלכסנדר, שהיה מוכר כמי שקרוב לאמנות ולספרות. אלכסנדר לא היה שלם עם רעיון 'חוברת הזכרון' והציע לכתוב את סיפורה של רביבים, שבו ישולבו גם דמויותיהם של הנופלים.
מיד עם תחילת הכתיבה הוא ביקש את השתתפותה של יונת, שכתבה שירה בפולין ואף ערכה את ביטאון תנועתה בפולין - 'דרור'. כך נכתב הספר 'אדמה ללא צל', ספרם המשותף הראשון (1950). אחריו הופיעו: 'ימיהם הפרוצים לרוח' ((1959), 'בין המתים ובין החיים' - פרס ברנר - (1964).
בין הביקורות הרבות, שנכתבו על שני הכרכים של 'בין המתים ובין החיים', בולטת זו של נתן אלתרמן: "...אחד הספרים המעטים שהספרות העברית לא תיתכן בלעדיהם. הגורל הוא שכפה על הספרות העברית שיהיו בה ספרים כאלה ושיהיה בה הספר הזה. הגורל הוא שכפה על המחברים לכתוב אותו, וההיענות לגורל הלא גם היא בחירה חופשית במקרה זה. הגורל - אם הוא עיוור - הרי הוא פוקח בספרים כמו זה, את עיני הזמן ועיני הלשון.
הגרמנים אינם מופיעים בספר הזה. נס אירע למחברים, שהם לא נתפשו למה שנתפסים היום בעולם - לנסיון לפתור את החידה הגרמנית כביכול, להעמיק במסתרי נפשו של הנאצי. חידה כזאת אינה צריכה לעורר את יצר הפתרון, אלא את היצר למחות אותה מהעולם. זה הפתרון היחידי שהיא יכולה לדרוש מאיש יהודי".
לאחר מכן ראו אור 'הנסיון הנוסף' (1969), 'טנדו' (1974), 'כבר ארץ נושבת' - פרס ברנר בפעם השנייה. "ספר זה" מציין פרופסור דן מירון, "חוזר אל הנושאים שנידונו שלושים שנה קודם לכן ב'אדמה ללא צל', נושאים קלאסיים של הספרות העברית: הקיבוץ, החיים בקומונה, אבל הדיון בספר זה אינו שיגרתי. אני מאמין ש'כבר ארץ נושבת' הוא באמת נקודת-מפנה בספרות העברית בת זמננו".
פרופסור מנחם פרי מאוניברסיטת תל-אביב רואה את 'כבר ארץ נושבת' לא רק כיצירתם הטובה ביותר של הסנדים, אלא "בלי ספק כמאורע חשוב בתולדותיה של הספרות העברית", וקובע ש"זהו נסיון מעמיק ומבריק כאחד להציג אידאה על מסקנותיה האפשריות ולבחון אותה על פרטי פרטיה".
כאשר שואלים את הזוג סנד איך כותבים שניים ביחד - ההסבר שלהם מהוסס למדי: מובן שכתיבה בשניים מבוססת על דיאלוג מתמיד בין כל אחד לבין עצמו, ובין כל אחד לבין זולתו. אין הדבר אפשרי, כנראה, בלעדי התנסויות משותפות, רב-מימדיות. כוונת כתיבתם המשותפת לא באה לטשטש את הייחוד של קולותיהם אלא למצוא את העירוב הנכון שלהם. יצירת ריתמוס משותף לכתיבתם. החל מ'טנדו' ועד ספריהם האחרונים: 'נקרא לו ליאון' - פרס עגנון 1988 -'אואזיס' ו'במדבר מלון אורחים', מגמתם הייתה ליצור רטוריקה של שני קולות המתמודדים זה עם זה ומתמזגים זה עם זה.
_______________________________________
הנתונים לעיל נמסרו מהוצאת הקיבוץ המאוחד
