בעת האחרונה ביקרו רבים את התנהלותם של בתי המשפט בארץ והאשימו אותם כי הם נוהגים באופן אקטיביסטי מידי במקום להשאיר את המלאכה למחוקק. ביקורת רבה נחתה דווקא על שופטי הערכאות הנמוכות אשר החלו לוקחים יותר ויותר יוזמה בנושאים השנויים ביותר במחלוקת בציבוריות הישראלית.
יש להניח שהמקרה בו הכיר ביהמ"ש המחוזי בנצרת בזכותו של הומוסקסואל לרשת את בן זוגו על-פי סעיף 55 לחוק הירושה, יהווה במה נוספת לביקורת על המערכת המשפטית. שמות המעורבים בפרשה נותרו חסויים בהוראת בית המשפט.
המערער והמנוח, שניהם גברים יהודים, חיו כבני זוג, קיימו משק בית משותף ומערכת יחסים רומנטית. הקשר הזוגי ביניהם החל כבר בראשית שנות ה-60, עת עבדו שניהם בצוותא בשגרירות איטליה בתל-אביב.
בשלהי שנת 1972 הם ביקשו לעבור להתגורר בקרית שמונה ובשנת 1972 ביקש המנוח מעמידר, לשכור דירה. בהצהרה על מצבו המשפחתי לא ציין המנוח כי המערער מתגורר עימו. במהלך אותה שנה נחתם חוזה שכירות בין המנוח לבין עמידר והשניים עברו להתגורר בדירה בקרית שמונה.
בשנת 1991 הגיש המנוח "בקשה לקבלת תנאים לרכישת דירה - העברה משכירות". אף בקשה זו הוגשה בשמו של המנוח בלבד. בחודש מאי אותה שנה חתם המנוח על הסכם עם עמידר בדבר העברת הזכויות בדירה משכירות לרכישה כאשר רכישת הדירה התבצעה במזומן. בסופו של דבר נרשמה זכותו של המנוח בשנת 2000 בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום מקרקעין בעיר נצרת ומספר חודשים מאוחר יותר נפטר המנוח. כחצי שנה לאחר מכן פנה המערער לרשם לעניני ירושה וביקש ליתן צו בדבר ירושת עזבון המנוח. המערער הגדיר את עניינו כ"יורש - ידוע בציבור".
עמדת האפוטרופוס הכללי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, היתה כי המערער אינו זכאי לרשת את עזבון המנוח. לאור עמדה זו הועבר הדיון בבקשה, מכוח חוק הירושה, לבית המשפט לענייני משפחה.
הדיון בבית המשפט לענייני משפחה השאלה בה דן בית המשפט לענייני משפחה הייתה האם ניתן לקרוא אל גדרי סעיף 55 לחוק הירושה, המסדיר את עניינם של הידועים בציבור, גם בן זוג בן אותו מין, ולהקנות לו זכויות בעזבונו של מי שהיה שותפו לחיים.
טענת המערער: ניהלתי אורח חיים זוגי עם המנוח וחיינו כידועים בציבור לאורך שנים רבות טענתו המרכזית של המערער, היתה כי הוא והמנוח ניהלו אורח חיים זוגי וחיו כידועים בציבור לאורך שנים רבות ולאור העובדה כי למנוח אין קרובי משפחה הזכאים לרשת אותו על-פי דין, יש לאפשר לו לרשת אותו מכוח סעיף 55 לחוק הירושה.
המערער הוסיף וטען, כי עמדת המדינה לפיה השניים הם בני אותו מין ולפיכך המערער אינו יורש על-פי דין, גובלת באפליה ויש לדחותה. וזאת בהסתמך על פסיקה הדנה במעמד המשפטי של בני זוג מאותו מין ובמהות זכויותיהם הנובעות מקשר זוגי זה.
טענת המדינה: ההסדר הנהוג בסעיף 55 אינו בא להכשיר הכרה בבני זוג מאותו המין המדינה, לעומת זאת, טענה כי ההסדר הנהוג בסעיף 55 אינו בא להכשיר הכרה בבני זוג מאותו המין והוא נקבע כדי ליתן מענה לזוגות מעורבים (גבר ואשה) החיים כנשואים אך לא באו כדי נישואים מסיבות טכניות כאלה ואחרות.
בית משפט לענייני משפחה ניתח את יסודות סעיף 55 לחוק הירושה ומצא כי אין לקרוא לתוך הסעיף גם ידועים בציבור שהם בני אותו מין. בקשת המערער נדחתה והוא חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
הערעור: יש לבחון המקרה גם על רקע סעיף 11 לחוק הירושה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכתב הערעור הרחיב המערער, באמצעות בא כוחו עו"ד ספיבק, את יריעת הדיון וביקש לבחון את המקרה גם על יסוד סעיף 11 לחוק הירושה הדן בזכות הירושה של בן-זוג. ב"כ המערער הסתמך גם על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וטען כי שלילת הזכות לשוויון על רקע נטייתו המינית של אדם, מהווה אפליה ובנסיבות מקרה מיוחד זה ולאור מצבו הבריאותי הירוד של המערער והעובדה כי אין ברשותו נכסים אחרים, למעט דירת המגורים, מצדיקות הנסיבות לבחון מתן פרשנות מרחיבה למונח "בן זוג".
המדינה: שינוי כה קיצוני בפרשנות הניתנת ללשון החוק ולכוונת המחוקק כפי שדורש המערער - ראוי שיעשה על-ידי הרשות המחוקקת בתגובה לטענות המערער, טענה המדינה כי המערער חרג ממסגרת הטענות, כפי שהובאו בבית המשפט לעניני משפחה. לטענתה הגדרת בן זוג בחוק הירושה, מתייחסת אך ורק לבני זוג בני שני המינים שהינם נשואים ואין להקיש מפרשנות רחבה שניתנה למושג זה, ביחס לחוקים אחרים, גם לענינו של המערער. המדינה הדגישה, כי לטעמה שינוי כה קיצוני בפרשנות הניתנת ללשון החוק ולכוונת המחוקק ראוי שיעשה על-ידי הרשות המחוקקת.
עוד טענה המדינה, כי ניתן להסיק מהתנהגות המנוח, שלא הסדיר בצוואה את מעמדו של המערער, את כוונתו כי רכושו יתחלק על-פי דין ומכאן ולאור העובדה כי למנוח אין יורשים על-פי דין, יורשת המדינה מכוח סעיף 17 לחוק הירושה.
ביחס לעקרון השוויון שהזכיר המערער, טענה המדינה כי מדובר בעיקרון יחסי ולא בעיקרון מוחלט כאשר לשון החוק החד משמעית (בסעיף 55) אינה מאפשרת כל פתרון אחר.
ביהמ"ש: הערעור מתקבל בדעת רוב כנגד דעתו החולקת של הנשיא בפועל בן דוד בפסק הדין נתגלתה מחלוקת בקרב שופטי בית המשפט בשאלת היחס למערער. בהקשר של סעיף 11 לחוק הירושה לא הייתה מחלוקת והשופטים קבעו כי הוא אינו חל על המערער וזאת מן הטעם "שבהעדר נישואין בינו ובין המנוח אין הוא יכול להיחשב "בן זוג" לצורך סעיף זה".
לעומת זאת נחלקו השופטים עמוקות בשאלת פירוש הוראות סעיף 55 לחוק הירושה. סגן הנשיא ממן סבר כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיפים 11 ו-55 וכן הפסיקה החדישה בדבר המונח "בן זוג" יש להן השלכה על פרשנותו של סעיף 55 ולפיכך הוא סבור, כי הפרשנות הנכונה של הסעיף תביא למסקנה כי המערער והמנוח חוסים תחת כנפיו, הנשיא בן דוד חלק על דעה זו בדעת מיעוט.
סגן הנשיא ממן מסביר, כי לשון הסעיף האמור מדברת על "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף..". הרי שלדעתו אין השימוש במילים האלה מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה.
"נראה לי, מתוך לשונו של סעיף 55 ומתוך ההליכים בכנסת כפי שפורטו בחוות דעתו של חברי וכן מתוך הקשרו של הסעיף, כי תכליתו הייתה להחיל על ידועים בציבור את זכויות הירושה המוקנות לבני זוג", כתב ממן.
לדבריו, מסקנה זו עולה גם מהחלק המהותי של סעיף 55 לפיו "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה..". פירושו של דבר, קובע השופט ממן, כי איש ואישה הידועים בציבור יורשים זה את זו כאילו היו נשואים, כלומר כאילו היו בני זוג לפי סעיף 11.
השופט ממן מדגיש בדבריו, כי סעיף 55 לא הורחב עד כה (חוץ מהרחבתו על ידועים בציבור שאין מניעה שיינשאו) מעבר להחלתו על כהן וגרושה ועל ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי. הוא מעולם לא הוחל על ידועים בציבור בני אותו מין, על ידועים בציבור שאחד מהם הוא ממזר פסול חיתון ולא על ידועים בציבור שיחסיהם הם בגדר גילוי עריות. "האם הסיבה לעצירה בנקודה הזו היא שטרם נוצרו המקרים המתאימים או שהפסיקה לא היתה נכונה להרחיק לכת עד כדי כך. נראה לי כי המקרה המתאים טרם הזדמן ועניינם של המערער והמנוח הוא המקרה הראשון בו נדרש בית משפט לעסוק בתחולת סעיפים 11 או 55 על ידועים בציבור בני אותו מין", כותב ממן.
בהמשך, סוקר השופט ממן שורה של פסק דין שבהם הורחבה משמעותו של הביטוי שייוחד במשך שנים לבני זוג נשואים, כלומר לבני זוג בני מינים שונים, והיא הוחלה גם על ידועים בציבור ובכלל זה ידועים בציבור בני אותו מין.
"תרומתה של הפסיקה שתוארה לעיל אינה ביישומה הישיר. היא באה לידי ביטוי בהענקת ההשראה לרעיון שהתא הקרוי "משפחה" יכול להיווצר גם בלי נישואין וגם אם שני חבריו הם בני אותו מין", קובע ביהמ"ש ומוסיף, כי נקודת הכובד כאן היא "משפחה" שהיא גרעין הזכות שבסעיף 55 לחוק.
סגן הנשיא ממן ממשיך וקובע, כי להשקפתו אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של ידועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד.
"איננו צריכים לנחש עתה מה היה קובע המחוקק אילו נתן דעתו לידועים בציבור בני אותו מין. ניחוש זה חורג מגדר פרשנות ואין בו כדי לתרום דבר. כיום, אנו נמצאים במשטר נורמטיבי המכיר יותר ויותר בחופש הבחירה המינית של האדם", קובע סגן הנשיא ממן. בהמשך מנתח ממן את המונח "איש ואישה" ומגיע למסקנה כי אין המונח שולל את מצב שבו מבחינה מהותית המדובר באיש ואיש.
ביהמ"ש משווה את המקרה הנוכחי לשורה ארוכה של מקרים בהם קיבלו הומוסקסואלים זכויות מהותיות וקובע כי "ההכרה בזכות הירושה של בני זוג בני אותו מין מכוח "מעין צוואה" אינה יותר דרמטית מהסכמת שר הבטחון להכיר בזכות לקבל את הגמלה של אחד מבני זוג כאלה או הכרה בזכויות ההנצחה של קצין צה"ל שנפטר [פרשת אדיר שטיינר] או בזכות לקבל פטור ממס שבח בגין העברת דירה בינם לבין עצמם, בקבלת טובות הנאה מהמעביד בגין בן זוג מאותו המין [פרשת אל על ודנילוף], ברישום אימוץ על-ידי בני זוג מאותו המין ועוד". לפיכך, הכרה זו אינה משנה את דיני המשפחה בישראל, מדגיש ביהמ"ש.
סגן הנשיא ממן הדגיש, כי אינו "מתיימר להביע דעות אישיות או ערכיות או ליצור מהפכות, תפקידי הוא אך לפרש את החוק. אם פרשנות היא בגדר מהפכה - הריני מהפכן". ובהמשך הוא מציין, כי "בפסק דין זה אנו אך מפרשים את הגדרתו של הסטטוס הקיים".
"אין כיום שום סיבה שהכרה בזכויות הירושה של ידועים בציבור בני אותו מין לא תובן כצעד מתבקש מהמצב המשפטי הנוכחי", מסכם סגן הנשיא ממן.
לדעתו של סגן הנשיא ממן הצטרפה גם השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי שקבעה, בין היתר, כי "השימוש בביטוי "איש ואישה" נעשה מתוך כך שזו צורת המשפחה שהיתה רווחת מוכרת ומקובלת, ומסכימה אני עם חברי סגן הנשיא השופט ממן שהשימוש בביטוי זה לא נועד לשלול ממשפחה של בני אותו מין את זכות הירושה של בן הזוג במקרה פטירה, אלא שהביטוי נבחר רק כדי להמחיש את ההתייחסות לזכות הנובעת מקיומם של חיי שיתוף בין שניים".
השופטת לוי הוסיפה, כי "אם נאמר ההפך שכוונת המחוקק בסעיף 55 לחוק הירושה, היתה לשלול מבני זוג בני אותו המין את הזכות הזו לרשת האחד את השני, נאמר שהמחוקק התכוון להפלות" וזאת מאחר ולהשקפתה כל התנאים המקיימים את הזכות לירושה כלפי בן הזוג היורש על-פי הדין, מתקיימים בעניינם של המערער ובן זוגו.
"המסקנה הבלתי נמנעת", ממשיכה השופטת לוי, "הינה כי הפרוש לפיו גם בן זוג בן אותו המין יכול לרשת את בן זוגו ככל בן זוג בן המין האחר היורש על-פי דין את בן זוגו, הינו פירוש המקדם את השוויון והשולל את ההפלייה". כל פירוש אחר ממשיכה היא, שישלול מבן הזוג את האפשרות לרשת, יהווה בגדר "רמיסת המיעוט ויוצא הדופן".
"האם יכולים אנו למצוא הצדקה כלשהי לרמיסה ופגיעה כזו? לא מצאתי כל אינטרס נגדי שיכול לעמוד כנגד פגיעה כזו ולגבור עליה, לא בחוק הירושה ואף לא בחוקים אחרים וודאי לא בחוקי היסוד", כותבת השופטת לוי שמדגישה, כי הכרה בזכותו של המערער לרשת את בן זוגו היא "תוצאה צודקת המקדמת את המציאות המודרנית, משקפת את הכרתה של החברה בה אנו חיים בזכויות הפרט בזכות השוויון ואיסור ההפלייה, תואמת את העקרונות שנקבעו בחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו, ומגשימה את כוונתו המשוערת של המנוח".
לאור האמור לעיל החליט ביהמ"ש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה לבחינת יתר השאלות שטרם נדונו והכל על בסיס הקביעה, כי המערער זכאי לרשת את המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה.
יש להניח כי גם הפסיקה הזו תכה גלים וסביר שתגיע גם להכרעתו של ביהמ"ש העליון. הויכוח על תפקידם של בתי המשפט בחברה דמוקרטית, מכל מקום, צפוי להימשך וביתר שאת.
ע"א 3245/03 ירושת המנוח ש.ר. ז"ל ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי