בית המשפט העליון דחה ערעור שהגיש ראש הממשלה אריאל שרון על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחה תביעת לשון הרע שהגיש שרון כנגד עיתון הארץ והעיתונאי בנזימן.
בנזימן פרסם לפני 11 שנים מאמר, ובו כתב כי ראש הממשלה מנחם בגין ידע כי שרון רימה אותו בנושא מלחמת לבנון. על כך הגיש שרון תביעת לשון הרע.
שרון יוצג בבית המשפט העליון על-ידי עורכי הדין יעקב וינרוט ודב ויסגלס. בנזימן יוצג על-ידי עו"ד מיבי מוזר. שרון חוייב בהוצאות משפט, בסכום של 15 אלף ש"ח.
יחד עם זאת, וזה היה העיקר מנקודת ראותו של שרון (לאחר פסק הדין במחוזי): בית המשפט העליון לא נתן גושפנקא לקביעתו של בית המשפט המחוזי (ובנזימן), כאילו שרון רימה את בגין. בית המשפט פסק, כי עניין זה יהא נתון למשפט ההסטוריה. יתירה מכך, קבע: לבית המשפט אין את הכלים הדרושים כדי להכריע בסוגיה זו (וכל שכן לבנזימן).
פסק הדין ניתן על-ידי השופטים אליהו מצא (אב"ד), יעקב טירקל ואליעזר ריבלין. השופטים דחו את הערעור, בנימוק כי הוכח מעבר לכל ספק כי העיתונאי בנזימן פרסם את שפרסם בתום לב, וכי היה בכך עניין לציבור, בשל מעמדו ותפקידיו הציבוריים של שרון. יחד עם זאת, קבעו השופטים באופן נחרץ: "דחייתו של הערעור אין בה משום אימון מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה עומדת למשיבים הגנת אמת הפרסום..". הנה כי כן: בית המשפט העליון דחה את בקשתם של הארץ ובנזימן, בכך שלא נתן גושפנקא לקביעת בנזימן, ולפסק הדין במחוזי - לפיהם שרון אכן רימה את בגין.
השופט אליהו מצא, שכתב את עיקרו של פסק הדין, בחן את השאלה האם מדובר בהבעת דעה או קביעת עובדה. לצורך זאת הוא קבע, כי יש לביא בחשבון את ההקשר הענייני שבו נאמרו הדברים, או נכתבו. השימוש במבחן זה, כתב, יאפשר להבחין ללא קושי בין קביעת עובדה לבין הבעת דעה, אך לעיתים ההבחנה עשויה לעורר ספק.
השופט מצא התמקד בקביעה/דעה שכתב בנזימן, לפיה: "מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו". השופט מצא קובע, כי "אף שבמבט ראשון נראה האמור במשפט זה כקביעה עובדתית, הרי שעיון במאמר, כמכלול שלם, ילמד, כי המדובר לאמיתו של דבר בהבעת דעה, או, לפחות, באמירה המשתייכת לתחום האפור שביניהן".
ובהמשך כותב השופט, כי לגבי הקטע "בגין יודע כי שרון רימה אותו", ניתן להסיק בבירור, "כי בשאלה אם ומה ידע בגין, בנזימן כלל לא התיימר לקבוע עובדות כלשהן. באמירתו 'בגין יודע' אך העלה את הדבר כאפשרות המסתברת לקורא מכך שבנו של בגין, שחזקה עליו כי היה קרוב אצל אביו, כתב את אשר כתב אודות שרון. מניתוח הטקסט בכללותו - במישור העובדתי - עולה, איפוא, לכאורה כי המשפט האמור במאמרו של בנזימן איננו בגדר 'קביעת עובדה', אלא בגדר הבעת דעתו (סברתו) של המחבר".
השופט מצא קובע בפסק הדין, כי ככלל, "יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, או צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן".
השופט מבקר את בנזימן וקובע: "מסופקני, אם מאמרו של בנזימן עומד, כראוי, במבחנן של דרישות אלו. עיון מדוקדק במאמרו אמנם מעלה, כי בנזימן הביע בו את דעתו; הגם שבגיבוש עמדתו אכן הסתמך, בעיקרו של דבר, על המסקנה אליה הגיע בנימין זאב בגין, על יסוד ניתוח דבריו של שרון".
להמחשת דבריו מביא השופט מצא שני ציטוטים ממאמרו של בנזימן:
- הראשון:
"הוא (קרי: בנימין זאב בגין) ניתח את הרצאתו של שרון, אמת מאמריו ואת הודעותיו הפומביות שמסרה הממשלה, חמש שנים קודם לכן, לגבי כוונותיה בלבנון, והמחיש את הסתירות הבוטות בדבריו של שר הביטחון לשעבר".
- השני (מהווה המשיך ישיר לקודמו, שבו הוסיף בנזימן את אשר הסיק הוא עצמו מן הניתוח שערך בגין):
"מבלי לומר זאת במפורש, הוביל בני בגין את הקורא לאותה מסקנה שאליה הגיע 30 שנה לפני כן ראש הממשלה דוד בן-גוריון: שרון הוא שקרן חסר תקנה".
פוסק השופט מצא, תוך ביקורת על מחדלו של בנזימן:
"מאמירה נוספת זו - אשר ברור מתוכה כי אינה נסמכת על דבריו המפורשים של בנימין זאב בגין - אמנם ניתן להסיק, כי עניינו בהבעת דעתו העצמאית של בנזימן; והוא הדין ביחס לאמירה נשוא הדיון ("בגין יודע היטב" וכו'). דא עקא, שביחס לשתי האמירות הללו לא טרח בנזימן לציין במפורש, כי הגם שהן נסמכות על הניתוח הבעובדתי שנערך במאמרו של בנימין זאב בגין, הריהן מבטאות את דעתו שלו. וכדי להיווכח בכך, מוטל על הקורא להיכבד לעיין במאמר, כמעט בשלמותו, בתשומת-לב רבה".
