בית משפט השלום בתל אביב גזר היום (ב', 6.12.04) 3 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך אלף ש"ח על דוד ויינברג, ששימש עד לאחרונה כדובר אוניברסיטת בר-אילן, והורשע בהטרדה מינית ובמעשה מגונה, תוך ניצול מרות יחסי עבודה.
סגנית נשיא בית המשפט, השופטת זיוה הדסי-הרמן, אף חייבה את ויינברג (42) לשלם פיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת, שעבדה עימו במשרד הדוברות. ויינברג הושעה מתפקידו לפני כ-3 שנים, לאחר הליך של ועדת המשמעת אשר קבעה כי התנהגותו היתה בלתי הולמת, ולאחר שהורשע לפני כחודשיים פוטר באופן סופי.
בכתב האישום נטען, בין היתר, כי במשך שנות עבודתה של המתלוננת העיר לה ויינברג הערות שונות המתמקדות במיניותה כמו: "אז מה לא נתנשק היום?", "את עדיין ישנה ושוכבת עם בעלך?", "תגידי לבעלך שלא יזרוק אותך מצד לצד כשאתם ישנים" ועוד [
ראו ידיעה קודמת].
סניגורו של ויינברג, עו"ד יאיר שילה, אמר שוב כי בכוונתו לערער לבית המשפט המחוזי על ההרשעה. "בית המשפט קבע שהוא מאמין למתלוננת, מתוך התעלמות מאותן עובדות שאני חושב שהן מרכזיות ושאני מקווה שגם בית המשפט המחוזי יחשוב כך".
שורה של עדי אופי בכירים במסגרת הטיעונים לעונש, הובאו מספר עדי אופי מטעמו של ויינברג, ובין היתר של פרופ' ידידיה שטרן, ד"ר עוזי ארז, רב היישוב בו מתגורר ויינברג ואשתו. בפני בית המשפט הוצגו גם מכתבי אופי מהשר לענייני תפוצות, חברה וירושלים, נתן שרנסקי, מדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה, פרופ' יפה זילברשץ ומנשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה.
השופטת ציינה, כי מעדותם "עולה דמות של איש מקצוע מעולה, אדם אשר לקח חלק נכבד בפרויקטים שונים במערך החינוכי, הערכי והציבורי, מי אשר ביצע עבודתו נאמנה ובכך, תרם רבות לאוניברסיטה, לחברה ולמדינה בכללותה. גם מקומו של הצד האישי בנאשם לא נפקד מאותן עדויות והם מתארים אדם בעל תכונות טובות, בעל אישיות מיוחדת, אכפתי, אדיב המוכן לעזור לזולת, בכל נושא ועניין".
התייחסות הקהילה הדתית לנאשם ולמתלוננת הסניגור עו"ד שילה ציין, כי מאז פתיחת החקירה בעניינו, עברו הנאשם ובני ביתו סבל רב והם משלמים מחיר כבד ביותר, במיוחד במסגרת הקהילה הדתית בה הם חיים, קהילה השופטת לחומרה יתירה מעשים כאלה.
מנגד, ביקשה הפרקליטות לראות במתלוננת קורבן למעשי הנאשם, מעשים אשר גרמו לה סבל מתמשך מאז ועד היום. לטענתה, על בית המשפט לעשות שימוש בהוראות החוק ובמטרותיו, להביא את הנאשם על ענשו ולהעביר לכלל הציבור מסר ברור וחד-משמעי לגבי עבירות אלה. לכן, דרשה לגזור עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי משמעותי למתלוננת.
השופטת הדסי-הרמן התייחסה אף היא בהחלטתה לעניין העובדה שויינברג והמתלוננת באים מהמגזר הדתי. "ניכר במתלוננת כי הפגיעה בה היתה קשה לה ביותר אולי, דווקא, בשל היותה נמנית על החוגים הדתיים בהם נעים מעגלי החיים שלה ושל הנאשם".
השופטת: "בפני איש מקצוע מהמעלה הראשונה שיועד לגדולות" השופטת כתבה עוד בהחלטתה, כי "במהלך הדיונים למדתי להכירו והתרשמתי כי בפני איש מקצוע מהמעלה הראשונה, מי אשר שרה עם גדולים והיה מיועד להתמנות לאחד התפקידים הבכירים ביותר במסגרת האוניברסיטה. להוותו, כשל הנאשם ומעד וכך, מרום מעמדו נפל והוא, היום, בבור תחתיות".
היא ציינה, כי "הנאשם עמד לדין משמעתי באוניברסיטה אך בשל התמשכות ההליכים נפתח הליך זה בפניי", וכי לפני מספר ימים פוטר סופית מהאוניברסיטה, לאחר שהיקף משרתו ומשכורתו צומצמו כבר לפני זמן רב בעקבות המקרה.
"בנסיבות אלה", הכריעה, "אני מגיעה למסקנה כי אין מקום למצות את הדין, להוסיף להחמיר יתר על המידה בדינו של הנאשם אשר מבחינה מקצועית, אישית ואף כלכלית כבר בא על ענשו בכל דרך אפשרית".
הטרדה או מחלוקת על לבוש מתירני? בחודש מאי 2000 התבצע המעשה המגונה, כאשר המתלוננת שוחחה בטלפון, ולא נענתה לבקשתו של ויינברג לסיים את השיחה. הוא ניגש אליה, משך בידו השמאלית את חולצתה וביד ימין לקח נייר שהיה מונח על השולחן, קימט אותו ודחפו מבעד לפתח שנוצר בין החולצה לגוף, לתוך חזה של המתלוננת.
ויינברג הכחיש את המיוחס לו, וטען כי אזור החזה של המתלוננת נחשף בפניו עת התכופפה להרים דבר מה מהרצפה, הוא העיר לה שתכסה את גופה, אז לקח נייר משולחנה של המתלוננת והדגים לה כיצד עליה להתכסות. לעניין ההטרדות המילוליות טען, כי ביקר את המתלוננת לעניין סגנון לבושה, אולם מעולם לא הטרידה ולא אמר את האמירות המיוחסות לו בכתב האישום.
השופטת הדסי-הרמן הרשיעה את ויינברג על-סמך עדותה היחידה של המתלוננת מול עדותם של ויינברג ושל עובדת אחרת שנכחה באחד המקרים בו טענה המתלוננת שהוטרדה.
בהחלטתה, ציינה השופטת כי "הרושם המתקבל מעדויות ההגנה הוא כי המתלוננת אינה אדם קל, היא אינה זוכה לאהדת חלק מהעובדים במחיצתה. לעומתה, הנאשם אדם מרשים ונעים הליכות והמסקנה המתבקשת היא כי כל אותם דברים הנאמרים בשבחו, לא בכדי נאמרים. ברם, העובדה כי הנאשם 'בוס' טוב ואהוד, אינה שוללת את האפשרות כי עבר את העבירות המיוחסות לו ואינה מקימה חזקה בדבר הכוונה להפלילו על לא עוול בכפו".
ת.פ. 5046/02 מדינת ישראל נ' דוד משה ויינברג