שופט בית משפט השלום בתל אביב עודד אל-יגון, זיכה הבוקר זיכוי מוחלט את השר לביטחון פנים לשעבר תת-אלוף (במיל.) אביגדור קהלני, מכתב האישום שהגישה נגדו התביעה בפרשת נמרודי.
המדובר בזיכוי גורף, מוחלט - בטענת ההגנה לפיה אין להשיב לאשמה - בשלב שלאחר הבאת הראיות על-ידי התביעה. התביעה יוצגה על-ידי עו"ד אריאלה סגל. קהלני יוצג על-ידי עו"ד דב ויסגלס ועו"ד מיכה פטמן.
קהלני הואשם בגילוי מידע סודי על שלבי החקירה כנגד עופר נמרודי. קהלני הואשם בעבירה של הפרת אמונים ובשיבוש מהלכי חקירה ומשפט. עם הקראת הכרעת הדין המזכה, פרץ קהלני בבכי באולם בית המשפט.
לאחר הדיון קיים קהלני מסיבת עיתונאים, שבה תקף את היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין " "ירום הודו", על שלא מצא לנכון לבדוק עניין זה ברצינות הראויה; ובמיוחד תקף קהלני את ראש אגף החקירות במשטרה ניצב משה מזרחי, שכיהן בעת חקירתו של קהלני בתפקיד ראש יאחב"ל. קהלני טען, כי מזרחי פעל משיקולים זרים - בשל רצונו לנפח את תיק נמרודי. קהלני ציין את שורת הזיכויים בפרשת נמרודי, בהם ארבעה מהקצינים הבכירים במשטרה, שזוכו מהאישומים נגדם בפרשת נמרודי.
הכרעת הדין של השופט אל-יגון, היתה כאמור יוצאת דופן. נביא כאן חלק מהדברים:
בחלקה הראשון של הכרעת הדין כתב השופט אל-יגון:
"האזרח אביגדור קהלני שב היום לביתו ממסע ארוך ומתיש רווי תלאות ומכאובים. הוא שב בשלום מן הקשה בקרבות שניהל בחייו. אולי קשה אפילו מהקרב האחרון בחיי אנוש - קרב שממנו איש אינו חוזר. הוא שב מהקרב על כבודו. כבודו כאזרח של מדינתו, וכבודו כאדם".
השופט כתב בפסק הדין, כי קהלני לא ביצע עבירה כאשר פעל כפי שפעל בפרשת נמרודי, וכי גורמי החקירה היו צריכים להזהירו ממסירת מידע בפרשה.
השופט אל-יגון יצא בביקורת חסרת תקדים כנגד התביעה.
להלן חלק מדבריו, כפי שהובאו בהכרעת הדין (ציטוט):
אחרית דבר וראשיתו:
סופו של דבר אם כן הוא שלאחר שנסתיימה פרשת התביעה, אני מוצא כי לא הוכחה האשמה אף לכאורה, ועל כן אני מחליט לזכות את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת כמצוות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982.
תם, אך לא נשלם.
בשולי הדברים אני סבור שמן הראוי להעיר שתי הערות נוספות, על דברים שגם אם אינם נדרשים ישירות להכרעת הדין, הם תולדה של הדיונים שהתקיימו בפניי בתיק זה. מצאתי לנכון להשמיע הערות אלו, ולו רק על מנת שהדברים ישמשו לגורמים המוסמכים כנושא למחשבה.
א) יחסי הגומלין בין המשטרה לבין השר הממונה עליה: במהלך המשפט הוברר כי משטרת ישראל נוהגת לדווח באופן שוטף ושגרתי לשר הממונה עליה על חקירות כאלה ואחרות, וכי הדיווח כולל גם פרטים על חקירות רגישות ביותר. דברים אלו נכונים גם ובעיקר לגבי חקירות על אישי ציבור, ולא פעם גם על אישי ציבור הנמנים על חבריו האישיים או הפוליטיים של השר, או כאלה הנמנים על יריביו הפוליטיים.
עם זאת, הוברר גם כי לעתים מחליטה המשטרה על-פי שיקול דעתה למנוע לפרקי זמן קצובים מידע מן השר בנושא מסויים - כזה או אחר, או בלשונו של תנ"צ אילן פרנקו - עד תביעה מס' 1, שכיהן בזמנים הרלוונטיים כראש לישכתו של המפכ"ל, והיה אחראי על העברת מידע לשר: "ההחלטה שמורה בידיה של משטרת ישראל... ואם הוחלטו החלטות מן הסוג הזה, הן התקבלו בדרך כלל במסגרת פנימית של המשטרה." (דף 32 שורות 19-23).
מיותר לציין שלשר אין כל ידע מקצועי בניהול חקירות, ואין הוא אמור לסייע לחקירה המשטרתית בדרך כזו או אחרת, ולא לשם כך מועבר אליו המידע.
איני חולק על חשיבות הפיקוח הפוליטי על כל זרועות הממשל, אך אני סבור שנושא כה חשוב ורגיש חייב להיות מוסדר בחקיקה מתאימה בדרגה כזו או אחרת. זאת על מנת להגן הן על עצם החקירה, הן על החוקרים והן על השר עצמו.
להפתעתי הוברר כי אין כל כללים ונהלים כתובים, וכי הדברים מבוצעים על פי הכללים של תורה שבע"פ שהתגבשו במשך השנים בחדרי חדרים.
העברת מידע סודי לשר, שכאמור אינו איש מקצוע בנושא חקירות, מבלי להזהירו כי מדובר בחומר סודי, הינו מעשה שהוא בבחינת הנחת מכשול בפני עיוור.
ב) על השיקולים הקודמים להגשת כתב אישום: הגשת כתב אישום היתה מעין הפרחה של בלון ענק לחלל האוויר, ויצרה אצל הצופים ציפיות גדולות לרגע שבו תתגלה תכולתו של הבלון לעיני הציבור.
כאשר הגיע המשפט לשלב של סיום הבאת ראיות התביעה, הוברר כי כפי שהדבר קורה לעתים עם בלוני ענק המופרחים לשחקים, שכל מה שיש בו באותו בלון, זה מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה שמילא את הבלון והגביהו אל על לשמחת הצופים ולהשתאותם, השתחרר בסופו שלדבר ויצא בנפיחה יגעה, שלא זו בלבד שלא נשמעה כלל לאוזניהם הכרויות של הצופים, אלא שלא הניבה אפילו מעט ריח רע לרפואה.
אני מדגיש בקו עבה את העובדה שאין מדובר פה במקרה שבו הפתיעו עדי התביעה את התובעת, אלא במקרה הפוך: הם אמרו בעדותם בדיוק את הדברים שהתובעת ציפתה לשמוע מפיהם.
הגשת כתב אישום שאינו מגובה בראיות מספיקות מעידה לכאורה על כך שמי שמחליט על הגשת כתב האישום עשה שיקול דעת מוטעה.
אני מניח כי כאשר מדובר בהעמדת עובד ציבור בכיר למשפט, עומד הממונה על התביעה, אשר שוקל את הראיות טרם הגשת כתב האישום, בפני החלטה לא קלה. זאת במיוחד כאשר הראיות שבידו אינן מוצקות וחד משמעיות כנדרש: מחד גיסא, ברור שאין להגיש כתב אישום כאשר אין אפילו ראיות לכאורה שיהיה בהן די לשם הרשעתו של הנאשם. אך מאידך גיסא, אי הגשת כתב אישם כנגד עובד ציבור שנחקר ארוכות במשטרה ואין כנגדו די ראיות, עלולה לגרום לגל של שמועות וביקורת ציבורית לא מוצדקת אך קולנית מאד ומטרידה, על כך שאותו חשוד זכה ליחס מועדף עקב מעמדו הציבורי הגבוה.
דומני שלא אטעה אם אומר שלעתים החלטה על המנעות מהעמדה לדין דורשת יותר אומץ לב מכפי שנדרש לשם מתן החלטה הפוכה.
דברים אלה מקבלים אולי משנה תוקף, כאשר מדובר בחשוד שהינו איש ציבור הניצב על המדרגה הגבוהה ביותר של הסולם ההיררכי, ובחקירה שהפכה להיות פולשנית יותר ויותר, ככל שהחוקרים התקשרו האיסוף ראיות של ממש. על אחת כמה וכמה כאשר החשוד הוא זה שהיה ממונה מתוקף תפקידו גם על החוקרים עצמם. בדברי על חקירה פולשנית התכוונתי להאזנות סתר של חוקרי המשטרה לחשוד ולבני משפחתו.
לעניות דעתי כאשר מערכת השיקולים מחייבת הכרעה בין חשש של "מה יגידו" לבין העמדת אדם למשפט פלילי ללא תשתית ראייתי מספקת, התשובה חייבת להיות ברורה וחד משמעית.
אני תקווה שהערותי דלעיל, תיפולנה על אוזניים קשובות, וכי בהמשך ינקטו הצעדים הנדרשים לשיפור של מה שראוי לשפר, ולכן כיוונתי את דברי כאשר נתתי לפרק זה של הכרעת הקראת שמו.
עודד אל-יגון, שופט 