היום לפני 51 שנה, ב-31 בינואר 1954 מוצאים להורג במצרים ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר בעוון השתתפותם בחוליית ריגול וחבלה ישראלית, פעילות שנודעה בשם "העסק הביש".
פרשת "העסק הביש" עוררה סערות רבות ולא ירדה מסדר היום הציבורי במשך שנים רבות. תחילתה בשיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, מהלך שעורר חשש רב בישראל.
מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל באופן מכוון במתקנים ובמבנים מערביים במצרים, כדי לערער את האמון של מדינות המערב במצרים.
לצורך ביצוע פעולות החבלה גוייסה חוליה מקומית של יהודים מצריים, אך 13 מחבריה נלכדו לאחר שאחד מהם נתפס בדרכו לביצוע פיגוע. על חברי החוליה הוטלו עונשי מאסר כבדים, ושניים מהם נדונו למוות.
הצנזורה אסרה על פרסום פרטי "הפרשה", ולאחר שנים נודע כי מפעילי החוליה היו קציני צה"ל בכירים, וכי הדרג המדיני לא היה מעורב. השאלה הנוקבת הייתה "מי נתן את ההוראה"? פנחס לבון, שר הביטחון דאז, התפטר מתפקידו, וכמוהו "הקצין הבכיר" בנימין ג'יבלי. לימים, בשנת 1960, הועלתה הפרשה מחדש.
ד"ר משה מרזוק היה רופא, יליד מצרים. בצעירותו נימנה עם פעילי התנועה הציונית והתעניין מאוד בדת היהודית, מקורותיה ושורשיה.
שמואל עזר, הצעיר ממנו, היה יליד מצרים, שימש כמורה באלכסנדריה וכמפקד רשת היהודים שפעלה מתוך אמון כי פעולתם תסייע לישראל. היה בדרגת רב-סרן.
השניים, כחלק מהחוליה, שהוכשרה בישראל לפעולות ריגול, בהוראתו של ראש אמ"ן, בנימין ג'יבלי, הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה, מתוך כוונה שפעולות אלה ייתפסו כפעולות של רשת טרור מצרית, ויערערו את יחסיה של מצרים עם ארצות הברית ובריטניה.
בשנה שעברה, ביום הזכרון ה-50 לסוכני המודיעין הישראלי שהוצאו להורג במסגרת "עסק הביש" אמר אחיו של מרזוק "בגדו בהם ובזכרם פעם נוספת". המשפחות ביכו על כך שהממשלה ושאר המוסדות בישראל שכחו את יום הזכרון ולא טרחו לשלוח נציג מטעמם לטקס.
