בית המשפט המחוזי בחיפה דחה השבוע (6.3.05) ערעור של אדם שהורשע בכך שכתב על-גבי כרזה, כי יש לפטר חוקר המשרת בתחנת המשטרה בחדרה משום שזה משתף פעולה עם עבריינים והוסיף וכתב בכרזה "המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים".
אגב הדיון במקרה של השוטר, דן בית המשפט באיסור הרחב של זילות בית-המשפט והעלבת עובד ציבור מול המשקל שיש לתת לחופש הביטוי.
המקרה שנדון סב על הרשעתו של אדם בבית משפט השלום בשל סעיף בחוק העונשין ולפיו זו עבירה "להעליב" עובד הציבור כשהוא ממלא תפקיד או בנוגע למילוי תפקידו.
ה"מעליב" טען להגנתו, כי הדברים שייחס לחוקר המשטרה הם אמת ויש לתת לו להנות מהגנות, המוענקות למי שנאשם בהוצאת לשון הרע על-פי חוק איסור לשון הרע, והן "עניין לציבור" ו"אמת דיברתי". כמו כן טען, כי הזכות לחופש הדיבור גוברת על זכותו של עובד הציבור להגנה.
השופט דר פסק, כי הפרשנות של ההתנגשות שבהוראת החוק עם חופש הביטוי נדונה כבר בבית המשפט העליון אשר פסק כי שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת באמון במוסדות המשפט ומי שמבקש למתוח ביקורת חייב להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית ותתיחס לתוכנם של דברים ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך.
בית המשפט הזכיר ביקורת מלומדים על האיסור הרחב של העלבת עובד ציבור מול המשקל שיש לתת לחופש הביטוי והביע דעה ש"אכן,
העבירות של זילות בית-משפט והעלבת עובד ציבור מנוסחות באופן רחב וגורף, אלא שהפתרון לאותם ליקויים... אינו על-ידי עירוב של עבירות שונות שלהן יסודות וערכים מוגנים שונים, ככל שהחוק נדרש לתיקון ולעיגון, ענין הוא למחוקק לעמוד בו. עד לאותה עת, יש להעמיד את רשויות החוק בחזקתן כי ידאגו לאכיפה מושכלת של עבירות אלה, תוך שימוש בהגיון בריא, חוש פרופורציה, ומתן משקל לחופש הביטוי, כל מקרה ונסיבותיו".
השופט ציין, כי החוק אינו מיועד להגן על אותו חוקר של משטרת חדרה המואשם בקשר עם עבריינים, וכי המעליב הורשע בשל כך שהכרזה שפרסם פוגעת במשטרת חדרה בפרט ובמשטרת ישראל בכלל, נגדה נטען כי פועלים בשירותה שוטרים מושחתים. בית המשפט ציין כי המערער פנה למח"ש בתלונותיו והנושא נבדק על ידם.
השופט שיף, אשר הסכים לדעת חברו, הוסיף כי תכליתו של ההגנות המוזכרות בחוק לשון הרע הינה לאזן בין זכותו של הפרט לשמו הטוב לבין זכותו של פרט אחר לחופש הביטוי, בעוד שהסעיף המרשיע במקרה דנן אינו מדבר בזכותו של החוקר לשמו הטוב, אלא בזכותו של ה"מוסד" להגנה מפני פגיעה במעמדו.
מעיני השופטים לא נעלמה הבעיתיות בפסק הדין. השופט שיף פסק שפרשנות כה גורפת של החוק, השוללת הגנת "אמת דיברתי" והגנות נוספות היא בעייתית ומתנגשת עם עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. בית המשפט סיכם, כי "ספק בעיני אם העלבת עובד ציבור, במקרים בהם נמתחת ביקורת אמיתית ונכונה פוגעת, בהכרח במוסד הציבורי, בו מועסק העובד. אפשר שדווקא מניעת הביקורת המעליבה והאמיתית, היא היא שעלולה לפגוע במוסד הציבורי".
בהקשר זה ראויים לציטוט דבריו של ראם שגב ופרופ' מרדכי קרמינצר, בספרם "חופש הביטוי נגד רשויות המדינה", לפיהם התגובה הראויה כלפי ביקורת אמיתית אינה ענישת המבקר אלא תיקון הפגמים עליהם מצביעה הביקורת, למשל, על ידי העברת בעל התפקיד עליו נמתחה הביקורת מתפקידו.
אכן, דעתם של רבים היא כי כאשר מדובר בהטחת ביקורת מעליבה ומוצדקת כלפי שוטר האמור להיות אמון על אכיפת החוק הנזק שעלול לנבוע מהשתקתה של ביקורת כזו, שעניינה אופן מילוי תפקידו של שוטר בהקשר לטוהר המידות, עלול לעלות על התועלת הנובעת מטיפול פלילי במבקר, לצורך "הגנה" על המשטרה.
השופט שיף הוסיף, כי העמדתו לדין של מי שמטיח עלבונות נכונים ומוצדקים בעובד הציבור עלולה להביא לכלל מצבים אבסורדים. כך למשל, בהנחה שהנאשם הטיח דברים נכונים, גם אז הוא היה מנוע מלהוכיח את אמיתות תוכן דברי העלבון, שכן הגנת אמת דיברתי אינה חלה.
יוצא איפוא מהדברים, כי במדינת ישראל נאשם עלול להיות מורשע בהטחת דברי עלבון גם אם דבריו נכונים ורלוונטיים לאופן מילוי תפקידו של עובד הציבור. לדעתנו, מציאות שכזו היא אבסורדית ונזקה למוסד הציבורי "המוגן" עלול להיות רב.
יש לציין, כי במקרה של המעליב, כלל לא נבדקו העובדות על-ידי בית המשפט בהליך הפלילי שנוהל כנגד הנאשם, ולא נבדק האם השוטר אכן מעורב עם גורמים פליליים.
בית המשפט הוסיף, כי במציאות המשפטית הקיימת ניתן למזער את הנזק הנובע מפרשנותה המרחיבה של העבירה הנדונה. מזעור זה צריך להתבצע במדיניות קפדנית של העמדה לדין, לאמור, רק במקרים חמורים וחריגים יש להגיש כתבי אישום. דברים אלו מתחדדים עת הביקורת המעליבה מייחסת לעובדי הציבור עבירות להבדיל מעלבונות שהנן קללות, נאצות וניבולי פה. יחוס עבירות לעובדי ציבור, כאשר מסתבר שאין לטענות אלו כל בסיס, אכן ראוי לעיתים לתגובה עונשית אך כאשר הטענות לא נבדקו יש להזהר מאד בהגשתם של כתבי אישום בנסיבות שכאלו.
בנוסף ציינו, שבמדיניות תביעה במקרים כגון אלו, ראוי גם לשקול הרחבתה של הגנת זוטי הדברים. כאשר מיוחסת לעובד הציבור עבירה פלילית או חריגה בוטה מכללי האתיקה המקצועית, כמו במקרה הזה, ומתגבשת החלטה להעמיד את מפרסם הדברים ("המעליב") לדין, ראוי שרשויות התביעה ישקלו העמדה לדין בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע כדי שיוכל "המעליב" להתגונן עניינית. אם יסתבר כי שיקר, יתן על כך את הדין. אם יסתבר כי דבר אמת בפיו וכי היה אינטרס ציבורי בפרסום הדברים, יזוכה והמערכת הציבורית תוכל לטפל בעובד הציבור שהסתבר כי חטא. במקרים מסוימים יתחייב טיפול מערכתי בעובד הציבור גם אם יסתבר שלא היה אינטרס ציבורי בפרסום הדברים.
בית המשפט הדגיש וציין, כי שונה המצב כאשר ברור כי המדובר בעלבון גרידא. כאשר עובד ציבור מכונה למשל נאצי או מקולל בקללות נוראיות אחרות, ברור כי המעליב אינו מתכוון לציין עובדה המחייבת הסקת מסקנות מטעם המוסד הציבורי בו עובד העובד. ברור, במקרה שכזה, כי הדברים נאמרים רק על מנת לפגוע ולהעליב. או אז, ניתן לשקול, במקרים המתאימים, נקיטה בצעד החריג של אישום בעבירה של העלבת עובד ציבור.
השופט הוסיף כי אמנם יש לדחות את הערעור, אך במקביל העביר עותק מפסק הדין ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיחדד מדיניותו באשר להעמדה לדין בגין העבירה נשוא המקרה ויבהיר מי הם הגורמים הרשאים להעמיד לדין בגין עבירה זו, וכן אמר כי "לנוכח הבעיות שבשימוש בעבירה של העלבת עובד ציבור, ראוי אף לשקול תיקון חקיקה שיצמצם את תחולתו הרחבה של הסעיף".
השופט לינדנשטראוס הסכים אף הוא לפסק דינם של השופטים דר ושיף, אף הוסיף שלדעתו ישנו מקום להתערבות המחוקק בקביעת סייגים לעבירה בה הורשע המערער. השופט הסכים עם עו"ד חיים שגב שטען להגנה, ולפיו יש זכות למחאה לגיטימית ואסור שחופש הביטוי יתכופף מפני כבודו של עובד הציבור.
יחד עם זאת, בית המשפט דחה ההגנה ונפסק בתיק על-פי המצב הקיים כיום בהגדרת העבירה ולפיה אין מקום להחיל את ההגנות שבחוק איסור לשון הרע על עבירה של העלבת עובד ציבור.
לכן אמר השופט לינדשטראוס, הדרך הנכונה היא התערבותו של המחוקק, ועד אשר יתערב המחוקק בשינוי נוסח העבירה, על רשויות התביעה לנהוג בריסון ולבחון היטב כל מקרה לגופו, ורק במקרים בהם מוצדק הדבר, על-פי ההגיון הבריא, להיגש כתב אישום.
[עפ 000143/05]