בית משפט השלום בתל אביב גזר בשבוע שעבר (7.4.05) את עונשה של קונדיטורית, אשר הפעילה עסק ללא רישיון, ומכרה בו עוגיות שהכילו רכיבים שלא תאמו את הרכבו של המוצר בפועל, תוך הטעית הצרכנים בניגוד להוראות תקן ישראלי רשמי. בין השאר כתבה בעלת הקונדיטוריה ערך קלורי נמוך יותר על העוגיות מאשר היה בפועל ובכך הטעתה את הציבור לחשוב כיא לו הן עוגיות מופחתות קלוריות.
בכך עברה הקונדיטורית עבירות על-פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סחר במזון ייצורו ואחסנתו), חוק הפיקוח למצרכים ושירותים, וצו הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון).
בטיעונים לעונש, הוצג בפני השופטת דורית רייך-שפירא, הסדר טיעון לפיו הוסכם בין הצדדים להסתפק בקנס בסך 15,000 ש"ח. התובעת בשם הפרקליטות, אביטל גואר - מתמחה, הבהירה כי לא התעלמה מעמדתו המחמירה של המחוקק לעבירות נושא ההרשעה, במיוחד במקרה זה לנוכח הפערים המשמעותיים בין הרכב המוצר בפועל להרכבו המוצהר על גבי האריזה, פער שנפסק כי יש בו לסכן את בריאות הצרכנים.
למרות החומרה, ביקשה התובעת לכבד את ההסדר, הואיל ומדיניות התביעה לעתור לקנס בסך 5,000 ש"ח בגין כל שנת ייצור ללא רישיון מאת המנהל. התובעת הסבירה את ההסדר גם בעברה הנקי של הקונדיטורית והודאתה בהזדמנות הראשונה, והוסיפה שהקנס המוצע משקף את חומרת העבירות ויהיה בו למנוע מהנאשמת לחזור ולסכן את הצרכנים.
הסנגור, עו"ד סמי דרורי, ביקש להתחשב בעובדה שהקונדיטורית ניהלה שנים ארוכות את עיסקה כדין וברשיון, שלא חודש עם הרחבת המבנה. נטען כי למרות שהרישיון לא חודש משרד הבריאות המשיך בפיקוח ולא מצא חריגות. כמו כן ביקש הסניגור להתחשב במצבה הבריאותי הקשה של הנאשמת כעולה מתיעוד רפואי שהציג.
לאחר ששמע בית המשפט את טענות הצדדים ושקל את מכלול הנסיבות הגיעה השופטת למסקנה כי, ככלל, חזקה על התביעה שהיא מפעילה שיקול דעת מקצועי לפני שהיא מתקשרת בהסדר טיעון ומתחשבת במכלול הנסיבות הרלבנטיות, ביניהן עברו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, מהות העבירה נשוא ההרשעה ורמת הענישה הראויה.
כידוע, לאחר בדיקת שיקול דעתה של התביעה, נוהגים בתי משפט לכבד הסדרי טיעון סבירים המאזנים בין האינטרסים הנוגדים, לכאורה, של כלל הציבור מחד גיסא והנאשם הספציפי מאידך גיסא. ראוי לציין כי פסקי דין עקביים החל מסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, שיצאו מבית המשפט העליון תמכו בדעה זו. יחד עם זאת, ההלכה הנוהגת היא שהסדר טיעון איננו "סוף פסוק" ועל בית המשפט האחריות הסופית לעונש המוטל על נאשם.
הציבור הרחב אינו תמיד מודע לכך, אך בית המשפט לא קשור להסדרי טיעון אליו הגיעו הצדדים, והשופט בוחן כל מקרה לגופו, תוך התייחסות לעקרונות כלליים, ביניהם בדיקה אם אין ההסדר חורג ממדיניות ענישה ראויה ואם יש בו תגובה מתאימה לעבירות נשוא ההרשעה במקרה הספציפי שבפניו.
השופטת דורית רייך-שפירא הדגישה, כי מדיניות ענישה ראויה משמע תגובה שיפוטית בגין המעשה נשוא ההרשעה שיש בה להגשים את מטרת המחוקק ולהוציא מהכח את הפועל כוונתו. על-מנת שהעונש יהיה בעל משמעות מחנכת ומרתיעה הוא חייב להיות פרופורציונאלי לעונש הקבוע בחוק תוך התחשבות בהודאה והתחשבות בנסיבות האישיות של הנאשם העומד לדין.
עוד נאמר, כי "כמעט אין נאשם המובא לביהמ"ש שאין לו נסיבות אישיות ונימוקים אישיים להצדקת התנהגות עבריינית. התחשבות יתר בנסיבות אישיות עשויה להפוך ענישה לפנים תוך משורת הדין שתהיה בעלת מסר הרתעתי שלילי, כך שהרשויות תשארנה נטולות כלים יעילים לאכיפה ושלום הציבור ובריאותו יופקרו".
השופטת דורית ריך-שפירא אמרה עוד, כי לא בכדי החמיר המחוקק בענישה בגין עבירות על צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), שכן השימוש במזון מוכן הוא תופעה תדירה ההולכת ומתרחבת, כשקהל הצרכנים סומך על האמור באריזה ונטול אפשרות ממשית לבחון אמיתותה. בית המשפט ציין, כי "רק במקרה חמור של מי שחש ברע מובא המוצר לבדיקה ומתגלית העבירה. לנוכח זאת מתחייבת תגובה שיפוטית מחמירה שיהיה בה להוציא מן הכוח אל הפועל כוונת המחוקק, שאם לא כן, יהיה גזר הדין היוצא מלפני בעל משמעות הרתעתית שלילית".
לאור האמור, בית המשפט סבר כי חובתו ליתן משקל בכורה לאינטרס
הציבורי ולהעדיפו על האינטרס האישי של הנאשמת. לכן נכתב בפסק הדין, גם אם המדיניות הנוהגת בפרקליטות היא להשית קנס בסך 5,000 ש"ח בגין כל שנה שבה התנהל העסק ללא רישיון מאת המנהל, זהו הסדר מקל מדי במקרה הנוכחי שאין לכבדו, שכן הוא מחטיא את מטרת ההליך הפלילי ואין בו ליישם כוונת המחוקק ולתרום לעידוד אכיפה והרתעה.
לאחר ששקלה את מכלול הנסיבות לחומרא ולקולא ובמיוחד לאור עברה הנקי של הנאשמת, ועל-מנת לעודדה להסדיר הרישיון ולהמשיך ולנהל עיסקה כדין, גזרה רייך-שפירא על הנאשמת קנס בסך 25,000 ש"ח, וכן חייבה אותה לחתום על התחייבות בסך 50,000 ש"ח שבמשך שנתיים לא תעבור עבירה מהעבירות המנויות בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סחר במזון ייצורו ואחסנתו), בצו הצרכן סימון ואריזה של מוצרי מזון), ובחוק הגנת הצרכן.
[פ 8409/04]