שרת החינוך התרבות והספורט, לימור לבנת, הודיעה (13.04.05), כי הזוכה בפרס ישראל בתחום השירה הוא ישראל פנקס, והזוכה בפרס ישראל בתחום ספרות הוא יצחק אוורבוך-אורפז.
בין נימוקי השופטים לבחירת המשורר ישראל פנקס: "מאז ספר שיריו הראשון "ארבעה עשר שירים" שראה אור ב-1961, הולך ישראל פנקס בנתיב יצירתי עצמאי. תמיד נשמר מצעקנות ומחנופה לקוראים, שירתו מלוטשת וחושנית, שפתו ממזגת מסורת וחידוש, ויצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות.
ישראל פנקס פירסם שבעה ספרי שירה, וב-1999 פורסם הכרך "בים העתיק שלנו", הכולל את כל שיריו שפורסמו עד אז. הוא לא נמנה על חבורות ספרותיות, והענקת הפרס למשורר זה תמקד את תשומת הלב במי שאולי אינו מוכר דיו לקהל הרחב, אבל יש לו מעריצים רבים בין אוהבי השירה. שיריו תורגמו ללשונות רבות והופיעו באנתולוגיות בארץ ובחוץ לארץ.
ומנימוקי השופטים לבחירת הסופר יצחק אוורבוך-אורפז: "יצחק אוורבוך-אורפז הוא סופר ומסאי חדשן ופורץ דרך. במפעלו הספרותי הכולל עשרות סיפורים, נובלות ורומנים יצר אורפז עולם הצומח מתוך המרחב התרבותי הישראלי אך בה במידה הוא מחובר למגמות ספרותיות, פילוסופיות והגותיות בעולם המודרני המערבי.
העיצוב של המימד הרליגיוזי ביצירתו הוא אחד ממאפייניו הייחודיים. יצחק אוורבוך-אורפז הוא סופר לירי, אמן המילה והשורה. מיצירותיו הבולטות: מסע דניאל (1969), רחוב הטומוז'נה (1979), הטרילוגיה התל אביבית, בית לאדם אחד, הגבירה והעלם (1975, 1984), הכלה הנצחית (1987).
המשורר ישראל פנקס: ישראל פנקס נולד בסופיה, בולגריה, ב-28 בינואר 1935, לדורה ולד"ר דניאל פנקס. בהיותו בן 6 נפטר אביו והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. ב-1944 עלה לארץ עם אמו. בין השנים 1944 ו-1947 התחנך בכפר הנוער בן-שמן. מאז הוא תושב תל אביב. אחיו הבכור נהרג בקרב על אשדוד, בראשית מלחמת השחרור.
עם תום לימודיו בבית-הספר התיכון שירת בצה"ל (1954-1956), בין היתר גם ככתב צבאי, ולאחר שחרורו היה במשך שנים אחדות עורך-לילה בסוכנות הידיעות "יונייטד פרס". תירגם וערך ספרים ומחזות, בעבור "עם עובד", "ספריית פועלים", תיאטרון "אוהל" ואחרים. הוא שימש כמנהלן של שתי גלריות לאמנות בתל אביב, כתב רשימות על ציירים ישראלים, השתלם בספרות ובאמנות בלונדון ובפריס ופעל בהן כיועץ וכמומחה לאמנות המאה ה-20.
שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות הספרותית בישראל החל משנת 1951. ספר שיריו הראשון, "ארבעה עשר שירים", הופיע בהוצאת 'עכשיו' בשנת 1961. אחריו יצאו לאור: "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים" ('ידיד למחבר', 1965), "אל קו המשווה" (הקבוץ המאוחד, 1975), "בתוך הבית" (הקבוץ המאוחד, 1978), "הרצאה על הזמן" (הקבוץ המאוחד, 1991) ומבחר הפואמות "גנאלוגיה" ('אבן חושן', 1997). שיריו המקובצים הופיעו בספר "בים העתיק שלנו" ('אבן חושן', 1999).
בשנת 1997 הופיע מבחר משיריו בצרפתית "Discours sur le temps" (בהוצאת 'L’escampette').
שיריו תורגמו ללשונות רבות והופיעו באנתולוגיות בארץ ובחוץ לארץ. מלחינים ישראלים עיבדו שירים שלו ליצירות מוסיקליות עצמאיות. ישראל פנקס נשוי ואב לשתי בנות.
יצחק אוורבוך-אורפז - קורות חיים יצחק אוורבוך-אורפז נולד בזינקוב, בריה"מ לשעבר, ב-1921. משפחתו נמלטה מאוקראינה הבולשיביקית, ועברה לליפקאן, בסרביה אל בית סבו. בגלל מחלה, הוא נאלץ לוותר על לימודים פורמליים, ושכרו לו מורה פרטי, שלמד אותו ספרות עברית, נביאים אחרונים ודף גמרא שבועי. ובעיקר, למד בעצמו.
בגיל 17 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער, ואחרי כחצי שנה של עבודה ולימודים בכפר הנוער מאיר שפיה, הצטרף לגרעין קיבוצי (אז "יסעור") במושבה מגדיאל.
לקראת סוף שנת 1942, הגיעו ידיעות מקוטעות על מותם של הוריו ואחותו בטרנסדניסטריה. הוא התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. באירופה נפגש בשרידים. בשובו ארצה (1946), נסה להתבסס בעבודה בליטוש יהלומים, ונקרא למלחמה.
במלחמת העצמאות הוא שירת כקצין תותחנים. באחת החופשות כתב סיפור לתחרות וזוכה בפרס. הסיפור נדפס ב"במחנה" וכדי לקרוא אותו ברדיו ביקשו ממנו שיעברת את שמו הגלותי. וכך הוא הפך מאוורבוך לאורפז. בגיל מבוגר יחסית ניגש לבחינות מוקדמות ובחינות בגרות, במסגרת המכינה הצבאית.
הוא למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. בגמר שרותו הצבאי, התקבל כעורך לילה בעיתון "על המשמר". בנוסף, לסירוגין, כתב ב"על המשמר" טור אישי שבועי שמגיב על תופעות בתחומי התרבות והחברה.
ספרו הראשון, "עשב פרא", הופיע ב-1959. באותן השנים עבד על נוסח סיפורי, שיוכל להביא לידי ביטוי הולם את מלוא עוצמתה הרוחנית של החוויה הצליינית הלא-דתית, זו שאין לה מקום קדוש - נוסח, שמגיע לידי הבשלתו וגיבושו בנובילות "מות ליסאנדה", "ציד הצביה", "נמלים", וברומן "מסע דניאל". ב-1979 שהה כסופר-אורח באוניברסיטת איובה, ארה"ב. ב-1986 ייצג את ישראל בפסטיבל הבינלאומי לסיפורת ברוטרדם.
ב-1996 הוזמן כסופר-אורח באוניברסיטת תל-אביב. בשנות השמונים והתשעים הנחה בסדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים. אחרי מלחמת-ששת-הימים פעיל בועד לשלום וביטחון, ובאירועים אחרים שדוגלים בשלום של פשרה בין ישראל והפלשתינים.וכן עירב בפעילויות לשימור החוף בפני חמדנותם של אילי הנדל"ן.
ב-1982 הוא החזיר לו את שם אבותיו: אוורבוך, ומצרפו אל שמו הישראלי: אורפז. המתח הזהותי-קיומי שבין "להיות ישראלי" ו"להיות יהודי", הקרע, העסיק את רוב כתיבתו המאוחרת. ספריו זכו בפרס ברש ("עור בעד עור"), בפרס טלפיר ("נמלים"), בפרס פיכמן ("בית לאדם אחד"), ובפרס אפרת ("הצליין החילוני"). כמו כן זכה בפרס ביאליק (1986), בפרס ניומן (1997), ובפרס נשיא המדינה (1999), על מפעל חיים.
ספריו: "עשב פרא" (1959), "עור בעד עור" (1962), "מות ליסאנדה" (1964), "ציד הצביה" (1966), "נמלים" (1968), "מסע דניאל" (1969), "שלוש נובילות" (1972), "עיר שאין בה מיסתור" (1973), "בית לאדם אחד" (1975), "רחוב הטומוז'נה" (1979), "הצליין החילוני" (1982), "הגבירה" (1983), "העלם" (1984), "הכלה הנצחית" (1987), "אהבות קטנות, טירופים קטנים" (1992), "לצלוח את המאה" (1993), "לילה בסנטה פאולינה" (1997), "לפני הרעש" (1999).