שופט בית המשפט העליון (בדימ.) חיים כהן, נפטר הבוקר (91) לאחר מחלה קשה. כהן היה שופט בית המשפט העליון בשנים 1981-1960. קודם לכן כיהן בתפקיד שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
השופט כהן נחשב לאורים ותומים במערכת המשפט. איש ליברל, מסביר פנים ואדם שנאבק כל חייו למען זכויות האדם. בשנים האחרונות סייע רבות לעמוס ברנס לזכות במשפט חוזר, וזאת לאחר שהגיע להכרה כי ביושבו כשופט בית המשפט העליון, שגה בדחיית ערעורו של ברנס.
להלן קורות חייו של האיש היקר הזה, שהלך הבוקר לעולמו:
חיים כהן (הרמן). יליד 1911, גרמניה, לזאב כהן ולמרים לבית קרליבך.
מ-1914, במשך חמש שנים, למד אצל סבו, הרב שלמה קרליבך, בליבק. בשנים 1926-1920 למד בבית הספר תלמוד תורה בהמבורג. מ-1926 עד 1929 למד בגימנסיה ע"ש היינריך הרץ בהמבורג. שנה לאחר מכן למד פילוסופיה, פדגוגיה ושפות שמיות באוניברסיטת מינכן, גרמניה.
לאחר עלייתו ארצה, בשנים 1932-1930 למד בישיבת מרכז הרב בירושלים. בשנים 1933-1932 למד משפטים באוניברסיטת פרנקפורט. בשנים 1936-1933 התמחה בעריכת דין במשרד ד"ר מרדכי בוקסבוים, עו"ד, בירושלים. ב-1936 עמד בבחינות הגמר של שיעורי המשפט הממשלתיים, וב-1937 פתח משרד עו"ד עצמאי בירושלים.
ב-1947 מונה לתפקיד מזכיר המועצה המשפטית שליד ועדת המצב. שנה לאחר מכן (ב-1948), בהיותו בן 37 בלבד, מונה לתפקיד מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים, ולאחר מכן לכהונת פרקליט המדינה. ב-1949 מונה למנהל כללי במשרד המשפטים. ב-1950 מונה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד בו החזיק עד שנת 1960. ב-1952 החזיק, במקביל, בתפקיד שר המשפטים. בזכות כישוריו יוצאי הדופן, מונה כבר ב-1960 לכהונת שופט בית המשפט העליון. ב-1981, בהגיעו לגיל 70, פרש מכהונת שופט ומשנה לנשיא בית המשפט העליון. השופט (בדימוס) כהן נודע בבית המשפט העליון בזכות הלכותיו החדשניות, ובזכות אומץ לבו ומאבקו העקבי, רב השנים, על זכויות האדם.
במקביל לעבודתו בשירות הציבורי, פעל חיים כהן (הרמן) במסגרות רבות נוספות לשם קידום תפיסתו המקצועית והערכית: בשנים 1976-1954 היה פרופ' אורח למשפטים באוניברסיטה העברית ירושלים. בשנים 1969-1956 היה פרופ' אורח למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1957-1955 ובשנים 1967-1965 היה נציג ישראל בוועדת האו"ם לזכויות האדם.
היה חבר בית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג, הולנד. היה חבר מועצת המכון לזכויות האדם בשטרסבורג, צרפת, חבר כבוד של הוועדה הבינלאומית למשפטנים בז'נבה, שווייץ, וחבר כבוד במועצת האגודה הבינלאומית למשפט פלילי. כיהן בתפקיד נשיא כבוד בארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים, באגודה הישראלית לקרימינולוגיה, המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון וכן בתנועת תחילה - תנועה חילונית ישראלית ליהדות חילונית.
כיהן בעבר, בנוסף, בתפקידים הבאים: נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, יושב-ראש המועצה הציבורית למען יהודי ארצות ערב, יושב-ראש הנהלת מרכז זלמן שזר ויושב-ראש הוועד הפועל של חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית.
על פעילותו המרשימה זכה להערכה ופרסים: מס' ספרי יובל פורסמו לכבודו. ב-1975 קיבל את פרס בובליק מטעם האוניברסיטה העברית. ב-1979 הוענק לו תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מהאוניברסיטה העירונית של ניו יורק (CUNY). ב-1980 היה חתן פרס ישראל. ב-1982 הוענק לו תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. ב-1983 - תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד ממכון ויצמן למדע ברחובות. ב-1984 הוענק לו תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מאוניברסיטת אברדין בסקוטלנד. ב-1985 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, ארצות הברית. ב-1988 הוענק לו תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד מאת האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1994 קיבל את התואר יקיר ירושלים.
הבוקר (10.4.02) נפטר בגיל 91.
