שופט בית המשפםט העליון, אליקים רובינשטיין, דחה לאחרונה (8.5.05) בקשת רשות ערעור של חברת הבניה שרלי חומרי בניין נגד מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל אביב-יפו על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא גרוס), שבגידרה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין פינוי שנתן בית משפט השלום בתל אביב (סגן הנשיא גולדין) נגד החברה.
מחלוקת נתגלעה בין הצדדים עוד בשנת 1997, לאחר שהגישו מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל אביב בקשה לסילוק יד ופינוי של החברה ממקרקעין ברחבת ארליך 10 בתל אביב-יפו המוחזקים בידיה. לגבי חלק קטן ממקרקעין אלה היו חוזים לדיור מוגן, אך רובם קרקע שהחברה נכנסה אליה לאורך השנים.
בית משפט השלום דן בתביעה, ובפסק דין שנתן לאחר ביקור במקום וחוות דעת שניתנה לו, קבע כי ככל שהמדובר באותם חלקים בנכס שהוחזקו בשכירות מוגנת קמה עילת פינוי נגד החברה. לגבי חלקים אחרים נקבע כי היתה לחברה "רשות חינם" וזו בוטלה, ומכאן ואילך הרי היא מסיגת גבול, ועליה לפנותם. ביחס להשקעות החברה, נקבע כי סך של 570,000 ש"ח בצירוף מע"מ ישולם לה.
החברה עירערה לבית המשפט המחוזי, בנימוקים שונים, בין היתר על כי ניתן סעד של פינוי מנכסים מוגנים שלא נתבקש, כי לא היה מקום לקבוע שהרשות שניתנה לה במקרקעין היא רשות חינם ומשבוטלה היא מסיגת גבול, כי יש ליתן לה ארכה של שנים אחדות להתפנות, וכי הפיצוי שניתן לה נמוך.
בית המשפט המחוזי דחה ביום 30.12.04 בקשה לעיכוב ביצוע, בקבעו כי "מדובר במקרה זה בפלישה למקרקעין ובטענה לזכות של בר רשות", ולכל היותר אמורים הדברים בסוגיה של פיצוי כספי, ופיצוי כזה אכן נקבע בפסק הדין.
החברה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בת משפט השלום. המינהל ועיריית תל אביב השיבו לענין הדיירות המוגנת כי המדובר ב-70 מ"ר בסך הכל מתוך שטח של למעלה מ-3.5 דונם שאליו פלשה החברה, ושאותו הפכה לקומפלקס עסקי של חומרי בניה, ובפועל אינו משמש מקום מגורים (אלא אם נעשה מעשה לצורך ההתדינות בפינוי). עוד נטען, כי פסק הדין בבית משפט השלום כיסה בדין את כל המושכרים המוגנים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת הפינוי, שכן מדובר בקרקע של הציבור בשווי גדול.
בית המשפט ציין כי אין בידיו להיעתר לבקשה, מאחר שעיכוב ביצוע ניתן תוך שנבחנים סיכויי הערעור והיכולת להשיב את המצב לקדמותו. השופט רובינשטיין הוסיף, כי כשהמדובר בפינוי בדירות מגורים, מטבע הנושא, ומטעמים אנושיים מובנים, ננקטת אמת מידה זהירה. ואולם, בתי המשפט מצווים גם על האינטרס הציבורי שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה.
בסופו של יום הוחלט שהחברה נהנתה לאורך עשרות שנים רבות מקרקע הציבור "כשהרשויות לא נתפנו לעשות מלאכתן ולפנותם". בלשונו הציורית הוסיף רובינשטיין: "אף התביעה הנוכחית נמשך בירורה כשבע שנים, והדברים נאמרים בלא לתלות קולר, ועתה מצויה היא בערעור, והציבור וענייניו מה יהא עליהם".
אי לכך, נפסק כי אין בידי בית המשפט להעתר לבקשה לרשות ערעור, וממילא אף לבקשה לסעד זמני.