חשיפת הפרשה שופט (בדימ.) ישי לויט, בתפקידו כבורר, קיבל את החלקים העיקריים בתביעה שהגישה קבוצת ארט-ב נגד קבוצת ליברמן (בעלת השליטה דאז בחברת הנפט פז) - בראשה עומד איש העסקים צדיק בינו. בפסק דין ארוך המחזיק 1286 עמודים מטיל לויט על קבוצת ליברמן, ומכוח זאת גם צדיק בינו, שעמד בראש הקבוצה וביצע את המעשים החמורים, את החבות למירמה ולנזקים כספיים שנגרמו לקבוצת ארט-ב. במקביל דחה לויט את דרישת ארט-ב לבטל את ההסכם כולו, בשל המירמה, ולהעביר לידיה את מניות פז בשווי 200 מיליון דולר. בכך בא לסיומו הליך ביניים בהליך הבוררות הממושך, "שנולד" בעקבות חשיפת הפרשה. בשלב הבא ידון לויט בשאלה איזה סכום ישולם לארט-ב בגין הנזקים שנגרמה לה קבוצת ליברמן.
עם מתן פסק הדין של הבורר עלול צדיק בינו להיקלע לבעיה קשה. בשנים האחרונות הוא רכש את השליטה בבנק הבינלאומי הראשון. פסק הדין, המצביע עליו כעל מי שמסר תצהיר כוזב לבית המשפט, וכמי שפעל בדרכי מירמה ותחבולה, והטעה ביודעין, עלול לחייב בדיקה מחודשת בדבר כשרותו להחזיק באמצעי שליטה בבנק.
בוררות ממושכת ויקרה המדובר בפרשה מסועפת הנמשכת תשע שנים. במהלכה התקיימה בוררות מן הגדולות והיקרות ביותר בישראל. זו החלה ב- 1998 וחלק החבות בה הסתיים עכשיו. בתקופת הסכסוך המר בין הצדדים הלכו לעולמם חלק מהאישים המעורבים: ג'ק ליברמן ובנו ליאון ליברמן, עו"ד אליהו מירון (שייצג את ארט-ב) והבורר הראשון בפרשה זו, השופט (בדימ.) דב לוין.
הפרשה נחשפה על-ידי כותב שורות אלה בגלובס בשנת 1996. על-פי אותה חשיפה, קבוצת ליברמן, ובראשה צדיק בינו, שילמה לצמד בגשיק-גונשיורובסקי "מתחת לשולחן" סכום של 16 מיליון דולר פלוס ריבית (סך-כולל של 17 מיליון דולר) תמורת הסכמתם של אלה לאפשר הסכם פשרה ולשחרר את המניות של פז (שהקנו מחצית מהון המניות והשליטה בפז) - כך שקבוצת ליברמן תוכל לרכוש בחזרה את המניות תמורת 80 מיליון דולר. העיסקה בוצעה באמצעות חברת אלטין, שבה החזיקו הצדדים חצי מהמניות, כל צד. תמורה זו - "סכום ההשבה", הועברה בחזרה לארט-ב הפולנית, דרך אלטין, לאחר שממשלת פולין טענה והוכיחה כי כספים אלה נגנבו ממנה.
התצהיר הכוזב של צדיק בינו חברת ארט-ב הסכימה בזמנו להסרת העיקולים על המניות - עם גילוי הגניבה עוקלו המניות לבקשת ארט-ב וכן עוקלו במקביל נכסים של בגשיק-גונשיורובסקי - לאחר שצדיק בינו הצהיר אישית, בתצהיר עליו חתם והוגש לבית המשפט, כי סכום ההשבה הינו 80 מיליון דולר בלבד. צדיק בינו, ועימו סוללה של עורכי דין בכירים, פעלו למסירת הודעה כוזבת לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובכך השיגו במירמה ובתחבולה את הסרת העיקולים, מה שאיפשר להם "לשים יד" בחזרה על המניות שמכרו קודם לכן.
עו"ד אליהו מירון (ז"ל) הוא שהתניע את המהלכים נגד קבוצת ליברמן בכלל וצדיק בינו בפרט, והוא שהגיש בשם ארט-ב (לאחר שנחשפה הפרשה בגלובס) תלונה למשטרה נגד צדיק בינו ושותפיו לאותם מעשים: עורכי הדין שייצגו אותו בהליכים נגד הפולנים - רם כספי, צבי אגמון ויהושע רוזנצוויג; וכן נגד עו"ד דן אבי-יצחק, שנטל חלק באותם אירועים כבא-כוחם של בגשיק-גונשיורובסקי. בעקבות חקירה מסועפת שהתקיימה, המליצה אז המשטרה להגיש כתב אישום נגד כל המעורבים, ובראשם צדיק בינו. פרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) החליטה לגנוז את תיק החקירה, ונימקה זאת בשל מותו של עו"ד אליהו מירון, שהיה העד המרכזי בפרשה. עו"ד יצחק מירון נכנס לנעלי אביו וייצג את ארט-ב לאחר מותו של אביו, עו"ד אליהו מירון.
במקביל לחקירה המשטרתית, ניהלה ארט-ב כאמור הליך אזרחי נגד קבוצת ליברמן. קבוצת ליברמן שכרה שורה של פרקליטים, ובראשם משרד ש. הורוביץ ושות', ועו"ד מיכה קירש. ההליך האזרחי הועבר בהסכמה לדיון בפני בורר: שופט בית המשפט העליון (בדימ.), דב לוין. עם מותו של לוין, ולאחר שכבר נשמעו רובן המכריע של העדויות, הועברה הבוררות בהסכמה לשמיעה והכרעה בפני השופט(בדימ.) ישי לויט. בהסכמת הצדדים פוצל הדיון לשני חלקים עיקריים: שאלת החבות, ושאלת הפיצוי יחד עם התביעה הנגדית מצד קבוצת ליברמן.
הבורר פסק: קבוצת ליברמן נמצאה חייבת בשאלת החבות בשלב שהוכרע בפסק דין מיום 19.4.05 ונמסר לידי עורכי הדין (יום ג', 17.5.05) הכריע הבורר לויט בשאלת החבות. מעיון בחלקים מפסק הדין עולה, כי הבורר מוצא את קבוצת ליברמן, וצדיק בינו בראשה, כחייבת בתשלום פיצויים לארט-ב. לויט אינו חוסך את ביקורתו החריפה נגד קבוצת ליברמן וצדיק בינו. נביא להלן חלק מקביעותיו:
-
צדיק בינו הודה - לקבוצת ליברמן היה ברור שהתשלום הנוסף, שהיווה חלק מסכום ההשבה, היה מאוד רלוונטי לארט-ב לצורך קביעת עמדתה בשאלת המרת העיקולים (תמורת כספים שהתקבלו בסך 80 מיליון דולר, י.י.). שכן העיקול המומר היה אמור לרבוץ על מלוא סכום ההשבה. "לא זו בלבד, אלא שצדיק בינו העיד מפורשות כי אם דבר התשלום הנוסף היה נודע לגורמים בפולין לא היתה מבוצעת המרת העיקולים, כך שברור שמדובר בפרט מהותי, רלוונטי ועקרוני מן המעלה הראשונה, שהוסתר על-ידי קבוצת ליברמן, למרות שהיתה מחוייבת לגלותו ולדווח עליו, לא רק לארט-ב אלא גם לבית המשפט ולכבוד הבוררים";
-
זכויות ארט-ב בחברת אלטין - צדיק בינו כפר בזכויותיה של ארט-ב בחברת אלטין. לויט הדף טיעון זה, וקבע, כי אין מחלוקת שקבוצת בגשיק השיגה את הכספים שבהם רכשה את הזכויות באלטין (ודרכה מחצית מפז) במירמה ובגניבה. ביטול ההסכם מיוזמת קבוצת ליברמן היה כדין, לאחר שהוכח כי מדובר בכסף גנוב. יחד עם זאת, קובע לויט, זכויותיה של ארט-ב קיימות "מכוח עקיבה", ואין לשלול זאת בשל הרכישה הסיבובית שנעשתה;
-
קבוצת ליברמן הפרה התחייבותה לשיתוף פעולה - לויט דוחה את טענת קבוצת ליברמן-צדיק בינו, לפיה מחוייבותה לשיתוף פעולה נוגעת רק ל"תמורה המצומצמת, היינו: רק ל-80 מיליון הדולר ששולמו במישרין כנגד המרה/הסרת העיקולים על המניות והעברתן לידי קבוצת ליברמן.
לויט מייחס לקבוצת ליברמן עבירות חמורות ומסירת מידע חלקי: "מסירת חלק ממידע לעיתים חמור מאי מסירת מידע כלל"; "הסתרת מידע והטעיה בנוגע לשווי הזכויות בחברת אלטין ובנוגע למצב חברת פז"; "מסירת מידע כוזב ובחלקו מטעה בנוגע לבוררות עם קבוצת זאבי וההסכם עימה"; "הסתרת מידע בקשר למו"מ בין קבוצות ליברמן ובגשיק"; "הסתרת תשלומים שונים ששילמה קבוצת ליברמן לקבוצה הפולנית"; "הסתרת נכסי קבוצת בגשיק שארט-ב יכלה לעקל (דמי ניהול בחברת פז)".
גם אם אלך לפי הפרשנות המצמצמת של קבוצת ליברמן, כותב לויט, לפיה התחייבותה היתה רק לסיוע להטלת עיקול על נכסי קבוצת בגשיק, הרי שקבוצת ליברמן הפרה אף התחייבותה זו, בספקה מידע חלקי לארט-ב, לעיתים מוטעה ושיקרי, ובפעולותיה להכשלת העיקול".
-
שיפוי ופיצוי מכוח דיני נזיקין - הבורר לויט מנתח, אחת לאחת, את העוולות להן טענה אר-ב: לגבי עוולת התרמית קובע לויט, כי מתקיימים כל יסודות העוולה: דבר התשלום הנוסף הוסתר; הוצג ביודעין מצג כוזב; הוצג מצג כוזב בכוונה להטעות; התשלום הנוסף הוברח מארט-ב ועקב זאת סבלה זו האחרונה מנזק ממוני. כן מוצא לויט, כי קבוצת ליברמן חבה בעוולת הפרת חובה חקוקה, ובעוולת הרשלנות.
-
עו"ד דן אבי-יצחק ידע - לויט דוחה את הטיעון, כאילו הסכום הנוסף לא שולם בסתר אלא בגלוי, וכאילו דבר התשלום הנוסף אף נמסר לבוררים הקודמים: שופט בית המשפט העליון (בדימ.) משה בייסקי ורו"ח יוסי שחק. לויט מדגיש, כי "עדיף לה לו לא היתה נטענת כלל. בפני הבוררים, הוא מדגיש, הוצג ההסכם לביטול הסכם אלטין, בו נכתב מפורשות, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי סכום ההשבה הינו כ-80 מיליון דולר, ולא הוזכר ואפילו ברמז התשלום הנוסף. "אף הטענה כי עו"ד אבי-יצחק החזיק בידיו את פסקי הבוררים המקוריים, אינה יכולה לסייע לקבוצת ליברמן, לאור מלותיו הברורות של הסכם אלטין, אשר בסופו חתמו הבוררים למתן תוקף פסק בוררות למוסכם בו".
לויט מקבל את תביעת ארט-ב וקובע, כי הוא מקבל שיש בסמכותו לדון בתביעת ארט-ב לפיצויים שיעמידו אותה במצב כאילו לא בוצעה התרמית להמרת העיקולים ולביטול הסכם אלטין.
לויט פסק, כאמור, בשאלת החבות. מפסק דינו עולה, כי קבוצת ליברמן (באמצעות עזבון ליברמן), יכול שתחוייב בתשלומים שהוסתרו ובנזקים שנגרמו. ההערכה היא כי סכומי כסף אלה עלולים להסתכם בכ-30 מיליון דולר לפחות.
