בית המשפט העליון הפך (30.6.05) את הפרשנות העקרונית לסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) לפיו: "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו מאסר 3 שנים".
לפי בית המשפט העליון סעיף 30 אינו מתמצה בשימוש "טכני" מטריד במכשיר אלא יש לבחון את תוכן הדברים המועברים בו על-מנת לקבוע האם מדובר בהטרדה. בכך הפך את פרשנות בית המשפט המחוזי אשר סבר כי "רק השימוש הפיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה".
הדיון בסוגיה החל בבית משפט השלום בתל אביב בו הואשמה הלינור הראר כי "השתמשה במתקן בזק באופן שיש בו כדי להטריד, בכך שהתקשרה ל(מתלוננת) ואמרה לה "יום הדין שלך יגיע", וכן שלחה פקסים רבים ומטרידים למשרדה".
בפקסים נכתב, בין השאר, "אם תעיזי שוב לחבל בפרנסתי... אוקיע אותך, וכל מה שנמצא מאחורי זה, מעל כל במה פומבית. מי שמחבל בפרנסתו של האחר פרנסתו שלו תחובל"... "הצלחת ליצור בי ובאחרים את הרושם שאת יצור בלתי אנושי, בעלת נטיות רצחניות.. הפכת אסיר לשעבר לשפוט שלך, לעבד חסר כל רצון... אילו היה ... מספיק גבר, היה מתחבא מאחורי אחוריה השמנים של תקציבאית דוחה, דורסנית ואכזרית שכמותך?".
בית משפט השלום הרשיע את הראר וקבע כי תכלית מעשיה היתה הטרדה והפחדה של המתלוננת. בעקבות תסקיר של שירותי המבחן ביטל בית המשפט את ההרשעה וגזר על הראר עבודות שירות ללא הרשעה.
על הכרעת הדין ערערה הראר לבית המשפט המחוזי אשר קבע כי "חוק התקשורת עניינו השימוש במכשיר ולא תוכן הדברים המועברים באמצעותו. לפיכך כדי שתהיה הטרדה, צריך להתקיים, למשל: שימוש תכוף, שימוש בשעות מסוימות וכיוצא בכך... וגם כאשר מדובר בתוכן פוגע ואפילו מאיים אין בכך עבירה על חוק התקשורת". עוד הוסיף המחוזי כי: "אם יש בתוכן איומים - יש לנקוט בהליכים לפי סעיף 192 לחוק העונשין שזה עניינו... לא יתכן... כי אותן מלים עצמן שאמירתן אינה מהווה עבירה על-פי אחת מהעבירות המנויות בספר החוקים של מדינת ישראל, בין משום שמלכתחילה תוכנן אינו אסור, ובין משום שהפרשנות, ושימת הדגש על עיקרון חופש הביטוי היו מקטלגות אותן כמרגיזות וכו' - אך לא מהוות סיכון לשלום הציבור וביטחונו - יהפכו את המשמיע אותן לעבריין, רק משום שהשמיען באמצעות הטלפון (למשל) ולא בשיחה פנים אל פנים".
בכך קבע המחוזי כי "רק השימוש הפיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה".
בית המשפט דוחה את ערעורה של הראר בטענה כי לפניות ופקסים רבים ששלחה למתלוננת יש משום פן פיזי והטרדה.
בדיון שהתקיים היום בערעור שהגישה הראר לבית המשפט העליון הופך בית המשפט את פסיקת המחוזי.
השופט רובינשטיין קובע לעניין סעיף 30 לחוק התקשורת כי מרכיב הצורה ומרכיב התוכן שלובים זה בזה. "האם אופן השימוש במתקן בזק הוא אך ורק בעל יסוד טכני, כלומר, אפשר להטריד אדם רק אם בטלפונים ופקסים חוזרים עסקינן, ושהאמירה שבהם עצמה אינה מעלה או מורידה - או שמא יש לנאמר בטלפון ולנכתב בפקס עצמו חשיבות? לדעתי... שניהם יחד יוצרים את השלם, את "ההטרדה בשלמותה".
פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים תהא הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד ביותר כשלעצמו", כותב השופט רובינשטיין בפסק הדין. עוד הוא קובע כי המבחן העיקרי להטרדה היא בחינת השאלה - האם כוונתה של השיחה היא רק להטריד או שיש לה מטרה לגיטימית אחרת.
בסיכום הדברים דוחה בית המשפט את הערעור ומותיר את גזר הדין על עבודות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.