בית המשפט הגבוה לצדק, פסק (יום ב', 18.07.05), כי גביית התשלומים מתלמידי התיכון עבור בחינות הבגרות נעשית שלא בסמכות ולפיכך אינה כדין.
ההחלטה נקבעה בעתירתם של ועדי הורים מבתי-ספר בראשון לציון ובנתניה, במסגרתה נדרש בית המשפט לשאלה האם רשאי משרד החינוך לגבות מתלמידי בתי-הספר התיכוניים תשלומים בגין היבחנותם בבחינות הבגרות.
ראוי לציין כי כבר בשנת 97', הוגשה לבג"צ עתירה כנגד התשלום האמור, אולם לנוכח ההפחתה המשמעותית בשיעור התשלום, נקבע כי "...נותר מעט מאד, מבחינה מעשית, מן העתירה המקורית, עד כדי כך שמתעורר ספק אם ראוי היה, במצב זה, לעמוד על העתירה".
בהחלטתו הנוכחית, הביא הרכב השופטים שכלל את השופטת דורית ביניש, השופט אדמונד לוי, והשופט אליקים רובינשטיין את פסיקתו של בג"צ על מעמדה של הזכות לחינוך ועל חשיבותה כ"כלי חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי חופשי חי ומתפקד" ו"לקיומה של חברה, בה חיים ופועלים אנשים המשפרים את רווחתם ותורמים, בתוך כך, לרווחתה של הקהילה כולה". עוד הודגשה מרכזיותה של הזכות לחינוך כ"יסוד הכרחי למימושו העצמי של כל אדם".
לגבי חשיבותו של חינוך החינם, קבע בית המשפט, כי הוא נועד "לאפשר שוויון הזדמנויות בחינוך על-מנת ליתן לכל ילד וילדה הזדמנות שווה למימושם העצמי, לגיבוש אישיותם ולהשתלבותם המוצלחת בחברה".
בשלב זה עבר בית המשפט לבחון את טענת המדינה כי אף שהלימודים בכיתות יא' ויב' הינם חלק מחינוך חינם, מן הדין להבחין בין שלבי הלימוד עד בחינות הבגרות לבין הבחינות עצמן - הבחינות הנדונות אינן חלק מהזכות לחינוך חינם ואין המדינה חייבת לשאת במלוא עלותן.
על-כך פסק בית המשפט, כי: "בעניין שבפנינו, נוכח חשיבותן של בחינות הבגרות כמשקפות את הישגי התלמידים עם סיום לימודיהם בבית-הספר התיכון, ובהתחשב בתכלית של קידום שוויון ההזדמנויות בחינוך, הפרשנות המכלילה את בחינות הבגרות בגדר חינוך החינם היא הפרשנות העולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק ועם מטרות החינוך שהמדינה מעניקה לתלמידים על-פי החוק; לפיכך, זוהי אף הפרשנות המתחייבת של הוראות החוק".
משנקבע כי הסדר חינוך החינם חל על בחינות הבגרות, עבר בית המשפט לברר מהי משמעות הדבר לעניין סמכותו של משרד החינוך לדרוש מהנבחנים תשלומים בעד הבחינות. הרכב השופטים קבע, כי בהעדר הסמכה מפורשת בחוק לעניין גביית תשלומים עבור בחינות הבגרות, אין בכוחו של משרד החינוך לסטות מן הכלל הקבוע בחוק, לפיו אין לגבות דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודי חינוך החינם, ובכלל זה בחינות הבגרות.
בסוף דבריו, נדרש בית המשפט גם לשיקול התקציבי שהעלתה המדינה. הרכב השופטים קיבל את ההגיון שבטיעון זה, אך הוסיף, כי: "שיקולי תקציב - הגם ששיקולים כבדי משקל הם - אין בהם כשלעצמם כדי להעניק סמכות חוקית לרשות שלטונית כאשר סמכות זו לא ניתנה כנדרש בחוק. אם אומנם גישתם של המופקדים על החינוך בישראל היא כי התשלום המוטל על ההורים לשם השתתפות במימון בחינות הבגרות מוצדק הוא, עליהם לבסס את דרישתם ולעגן את סמכותם בחקיקה. בהעדר הוראה חוקית מסמיכה, אין הם רשאים להטיל את הנטל הכספי על ההורים, גם אם נטל זה נראה בעיניהם מוצדק וסביר".
לאור האמור לעיל, הפך בג"צ את הצו על תנאי שניתן קודם לכן למוחלט, והצהיר כי גביית התשלום עבור השתתפות בבחינות הבגרות נעשית שלא בסמכות, ולכן אין משרד החינוך ראשי להורות עליה.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "במשרד טרם התקבל פסק הדין וכשישלח הוא ייבדק וילמד בשיתוף המחלקה ליעוץ משפטי של המשרד. יחד עם זאת, במשרד מקוים שההוראה החדשה לא תאלץ את המשרד לצמצם הזדמויות נוספות שניתנו במבחני הבגרות ב-4 השנים האחרונות, כגון: מועדי ב' וכו'".