בית הדין לענייני עבודה בבאר שבע, בראשות השופט אילן סופר חייב את עורך הדין חיים קאזיס לפצות מתמחה שהועסק במשרדו בין התאריכים 1.3.00 ל-28.2.01 במשכורת נמוכה בהרבה משכר המינימום.
התובע, כיום עו"ד ארייט תאופיק, טען כי בתום החודש הראשון להתמחותו נדהם לגלות כי קיבל שכר חלקי בלבד. למרות תלונותיו חזרה התופעה בחודשים הבאים, ושכרו נע בין פחות מ-900 ש"ח לעד 2,600 ש"ח באופן חד פעמי. תאופיק ציין בכתב התביעה כי התלבט האם להפסיק את ההתמחות, אך חשש כי הדבר יוביל לדחיית תום התמחותו, וקבלת רשיון עריכת הדין.
לאחר שסיים את התמחותו פנה התובע אל עורך הדין קאזיס וביקש שישלם לו את מלוא המשכורות, אך נענה בשלילה.
בתביעה שכנגד שהגיש קאזיס הוא טען כי דודו של תאופיק התחנן שיקבל אותו להתמחות, ללא תשלום, לאחר שזה לא מצא מקום להתמחות בו. השניים הסכימו כי תאופיק יתמחה במשרד ללא תשלום, ויתגורר באחד החדרים במשרד במהלך ההתמחות. השכר ששולם, היה לפנים משורת הדין, לטענת עורך הדין קאזיס, וכי אם היה יודע שלמתמחה אין היכן לגור, לא היה מקבלו להתמחות.
שופט בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, אילן סופר, קבע כי עורך הדין קאזיס לא הצליח להוכיח כי היה קיים בינו לבין תאופיק הסכם להתמחות בלא תשלום. יתר על כן, התשלומים החודשיים, שנעו על סכומים שבין 849 ש"ח ל-2,547 ש"ח מעידים על כך שמדובר על תשלומים מעבר ל"מלפנים משורת הדין".
כמו כן, הודאתו של עורך הדין קאזיס כי הוא נוהג להחתים מתמחים על הסכם להתמחות בחינם עוררה את תגובתו של השופט אילן סופר. השופט עמד על כך כי יחסי המתמחים הם יחסי עובד מעביד, וכי הם זכאים לשכר מינימום לפחות, לאחר בחינה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוקי שכר המינימום ולשכת עורכי הדין. יתר על כן, קבע השופט סופר בהתבסס על חוק שכר מינימום, כי שכר המתמחה אינו ניתן לוויתור או התניה על-ידו.
השופט פסק פיצויים על סך 25,000 ש"ח לטובת התובע.
