העליון דחה ערעור מזכיר ביהמ"ש שהטריד קלדנית

בית המשפט העליון דחה (21.07.05) את ערעורו של בני מדר, שהיה מזכיר לענייני משפחה בבית משפט השלום בקריית שמונה, על הרשעתו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בעבירות של הטרדה מינית ויצירת אווירה עויינת במקום העבודה. בגזר-דינו של בית-הדין למשמעת, צויין, כי מעשיו של מדר פגעו בכבודה של המתלוננת, שהיתה קלדנית שעבדה עימו בבית המשפט, וכי התנהגותו של מי שמועסק בהיכל המשפט משליכה על מעמדו של השירות הציבורי בכללותו. בהתחשב בזמן הארוך בו שירת המערער בשירות הציבורי, וכן בנסיבותיו האישיות, לרבות העובדה שהוא נושא לבדו בעול פרנסת משפחתו, השית עליו בית-הדין סידרה של עונשים משמעתיים, שכללו נזיפה חמורה, הפקעת מחצית המשכורת הקובעת והורדה בדרגה. טרם קבלת גזר-הדין הופסקה העסקתו של מדר בשירות המדינה, על-רקע קיצוצים בתקציב. לאור זאת, לא הייתה פגיעה במשכורתו או בדרגתו, והסנקציה היחידה שנותרה רלוונטית הייתה הנזיפה החמורה. אף על-פי-כן, טען מדר בערעורו, כי ברצונו "לטהר עצמו" מהעבירות בהן הורשע. לפיכך, נסוב הערעור על ההרשעה בלבד. שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, התייחסה בראשית פסק-דינה לטענות המערער בדבר מהימנות עדותה של המתלוננת. בין היתר נקבע, כי כבישת תלונה, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול את מהימנותה של העדות, "במיוחד בתלונות המתייחסות לעבירות מין, ובהן עבירות של הטרדה מינית, אשר מלוות לעיתים בתחושות של בושה, עלבון וקלון, או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו". בעניין הטענה, כי המתלוננת שתקה למרות שהערותיו של המערער הציקו לה, פסק בית המשפט כי ב"כ של המערער הוציא את דבריה מהקשרם, וכי "הלכה היא, כי גם שתיקה או התנהגות פסיבית עשויות להצביע על העדר הסכמה למעשים, והכל בהתאם למכלול נסיבות העניין בכל מקרה לגופו". אשר לעדותה של המתלוננת, כי היתה מוכנה לחזור לעבודתה בבית המשפט על אף ידיעתה כי תשוב לעבוד יחד עם המערער, נפסק כי תחושותיה של המתלוננת אינן קובעות את גבולות ההטרדה המינית. "המבחן הוא מבחן אובייקטיבי; גבולות ההטרדה המינית נקבעים על-ידי בית המשפט, הקובע קביעה נורמטיבית מהו סטנדרט ההתנהגות הנדרש מעובד מדינה, והיכן עובר הגבול בין התנהגות ראויה לבין התנהגות פסולה". לאור האמור לעיל, נפסק בערעור, כי צדק בית-הדין למשמעת כשפרש את התנהגותו של המערער כ"התייחסויות חוזרות המופנות למתלוננת והמתמקדות במיניותה", וכי בכך התקיימו יסודותיה של עבירת ההטרדה המינית. בנוסף, ציינה השופטת ביניש, ניתן לומר שבהתחשב במעמדו של המערער ביחס למתלוננת במקום עבודתם התקיימו יחסי מרות בין השניים, ואז ניתן היה להרשיעו גם על-פי סעיף ניצול יחסי מרות. לגבי העבירה של יצירת אווירה עויינת, פסק בית המשפט, כי הוכח שמדר היה נוהג לספר בדיחות והערות בעלות אופי מיני, וגם אם דבריו התקבלו בהומור על-ידי חלק מהעובדים והעובדות, "די בכך כי מבחינה אובייקטיבית התנהג המערער התנהגות פסולה בעלת אופי מיני על-מנת להרשיעו בהטרדה מינית". במקביל, נדחתה טענת המערער, כי "לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן" כנגד העבירה דנן, אשר לא נכללה בכתב התובענה עצמו. נקבע, כי העובדות המפלילות בעניין יצירת האווירה העוינת עלו שוב ושוב במהלך המשפט, ובהתחשב בכך שיסודותיה של העבירה נדונו בהרחבה בפסיקה, אין להתערב בקביעתו של בית-הדין כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. אשר על כן, לאור כל הטעמים שפורטו, בחר בית המשפט לדחות את ערעורו של מדר על הרשעתו בבית-הדין למשמעת. - לפסק הדין המלא