בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב דחה (21.07.05) תביעה של לקוח נגד עורך-דינו, בטענה כי התרשל בביצוע תפקידו.
התובע, ששמו ושם עורך-דינו נותרו חסויים, שכר את שירותיו של הנתבע לצורך ייצוגו בתביעה שהוגשה נגדו בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, להוכחת אבהותו ותביעה למזונות.
בכתב התביעה שהגיש הלקוח נגד עורך-הדין, נטען כי כתבי ההגנה שהגיש הנתבע היו קצרים ותמציתיים, שלא פעל להשגת פסיקה ומאמרים להבנת התיק, ושבשל רשלנותו נאלץ התובע לשכור עורך-דין אחר ולשלם גם לו שכר טירחה.
עורך הדין הכחיש את טענת הרשלנות וטען כי השתתף בעשרות הרצאות בתחום בו ייצג את התובע, וכי השקיע שעות רבות בייצוגו ובטיפול בתיק. לטענתו, דווקא התובע הוא שהפר את ההסכם ביניהם - לאחר שבבדיקת הרקמות הוכח כי התובע הוא האב, ולפיכך משתביעת המזונות נגדו התקבלה, החל התובע לטעון טענות לגבי טיב הטיפול בתיק שקיבל מהנתבע.
השופט מנחם קליין, מתאר בראשית פסק-דינו, בנימה צינית משהו, את החזיתות בפניהן עומד עורך-הדין במהלך עבודתו. תחילה, עומד מולו הצד שכנגד. אחר כך מתווסף לו גם עורך-הדין של הצד שכנגד. לעיתים מוצא עצמו גם מול בית המשפט, ובמקרים אחרים, "מבלי שיוכל עורך הדין לנוח על זרי דפנה, מוצא שוב את עצמו בחזית נוספת, הפעם 'בתוך ביתו', מול לקוחו, המסרב לשלם שכר טירחה שסוכם עליו ואף מטיח בעורך הדין האשמות והטחות שלעיתים מגיעות לוועדת האתיקה של הלשכה ולפעמים אף לבית המשפט. אכן, מקצוע קשה מקצוע עריכת הדין".
בהמשך דבריו, בוחן בית המשפט את הסוגייה המשפטית העולה בתיק -עצם קיומה של חובת הזהירות והנאמנות הנדרשת מעורך דין, שעה שהוא מטפל בעניינם של לקוחותיו, ויישומה בתיק הנדון.
במסגרת זו נסקרה התנהגותו של הנתבע לאורם של שני המישורים בהם נבחנות פעולותיו של עורך הדין כלפי לקוחו - הבסיס החוזי, ובסיס העוולה הנזיקית הנוגעת לרשלנותו המקצועית של עורך דין על-פי עוולת הרשלנות, אשר בפקודת הנזיקין.
בנוסף, קבע בית המשפט "חובה חוזית ונזיקית אחד הם, ונהייה אחר הפרתם תעשה אף היא בדקדוק הגדרותיו ותכניו של סטנדרט מיומנות וזהירות הנדרש מעורך דין כלפי לקוחו".
לאחר שבחן את רמת הזהירות והמיומנות של הנתבע, לאור פרשנות דיני הנזיקין הנוגעים לחובותיו המקצועיות של עורך הדין, ולאורם של הכללים והתקנות שבחוק לשכת עורכי הדין, קבע השופט קליין: "לא מצאתי ולו פגם אחד בהתנהלותו של הנתבע ובוודאי לא מצאתי כל מחדל שאפשר לייחס לו עילת רשלנות על-פי המבחנים שצויינו לעיל".
בית המשפט אף בחר להוסיף בסיכום דבריו כי הגיע למסקנה ש"מירמורו" של התובע, לאחר שאבהותו הוכחה בבדיקה מדעית, היא שהביאה אותו לנסות ולטעון, ללא כל בסיס, לרשלונותו של עורך הדין שטיפל בתיק.
לאור כל האמור לעיל, נדחתה תביעתו של הלקוח במלואה, והוא חוייב גם בתשלום הוצאות משפט.
לפסק הדין המלא 