תיקשור היא דרך ליצור קשר עם ישויות שאינן נמצאות במימדים ארציים. לתיקשור יהודי, לעומת זאת, ניתן לגשת רק לאחר התקדשות ויראת שמיים. התיקשור היהודי, שדבר קיומו נעלם מאוזני רבים אינו יוצר קשר עם ישויות או נפטרים, אלא עם מימד רוחני הקרוי "ענף עץ חיים", שאליו קשורות נשמות היהודים כולם. הדברים המובאים להלן הינם הסבר אותו ענף על מהי בעצם האהבה, כפי שהיא נתפסת באותו ממד. הדברים הינם על הגבול שבין המציאות לדימיון:
"אהבה היא הסיבה לבריאת העולם והיא החומר ממנו העולם בנוי. בכל פעם שתשתמשו באהבה תתחברו למקום הניצחי, השופע אושר ושמחה. בכל מה שתעשו בחייכם, הגבירו את האהבה ביניכם, כדי לתת ביטוי לניצחיות שלכם ולאחדות שלכם.
שלמה המלך, בחוכמתו, השתמש במשל האהבה, כדי לתת ביטוי לסודות הגנוזים ביותר של התורה. כל סודות התורה מא' ועד ת' וכל האינסוף שבתורה גנוז בשיר השירים: "הינך יפה רעייתי" וכו', "פיתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי חמדתי".
אהבה עניינה חיבור, אהבה היא חומר מאחה, אין דבק בבריאה חזק ובעל עוצמה יותר מאהבה. האהבה חוצה גבולות של זמן ומקום ובעיקרה נמצאת בכל מקום ובכל זמן. זהו חומר שממנו עשויה הבריאה כולה.
ישנם 7 סוגי אהבה. ניגע בכל סוג וסוג ונפרט:
אהבה ללא תנאי אהבה ללא תנאי זאת אהבה חיה וקיימת לכל עניין ודבר. הכל פתוח וזהו בעצם החומר ממנו עשויה הבריאה. ככל שאדם מפעיל אהבה ללא תנאי, הוא נכנס לממד בראשית, ממד ההתחלה.
הבורא משתמש באהבה ללא תנאי ומגביל אותה, אהבה ללא תנאי אינה מוגבלת. הבורא בכוחו האינסופי מגביל את האהבה ללא תנאי כפי רצונו, כפי הפעלתו את כל היקום ואת כל המערכת, זורע אהבה ללא תנאי בהתאם לבחירה החופשית שלנו. אנחנו מזיזים את הגלגלים, כפי שאנחנו מניעים את העולם על-ידי היחסים בינינו לבריאה ולבורא.
בלתי אפשרי לנו כמעט להשתמש באהבה ללא תנאי, מכיוון שאנחנו מוגבלים בגוף - על-ידי הגבלתנו בגוף נמצא סיבות להשתמש באהבה ללא תנאי. הסיבות הן בעצם התנאים. כל סיבה שתהיה להשתמש באהבה ללא תנאי היא בעצמה תנאי, אהבה ללא תנאי אמיתי נובעת רק מהבורא כלפינו.
אהבת איש ואישה אהבה זו מתחלקת לשלושה עניינים: אהבה פנימית, אהבה דרך נתינה וקבלה, ואהבה שנוצרת על-ידי נוכחות של איש ואישה יחד נשואים.
אהבה פנימית אהבה שבה הזכר והנקבה מתחברים - "והיו לבשר אחד". יש לחלק בין אהבה טהורה לאהבה אינטרסנטית שבאה מצד הנפש הבהמית. אהבה טהורה קיימת כאשר איש ואישה חיים יחד בטהרה, איכפת להם זה מזה, הם עוזרים זה לזה, כי אז האהבה האירוטית מגיעה למדרגה שבה הם מתדמים לבוראם על-ידי חיבור של זכר ונקבה, כפי שהיה קודם רידתם לעולם הזה.
אהבה אנוכית, כוונתה לספק את האגו העצמי בתחושה שאני ממלא את הצרכים שלי עצמי הנפרד. לפעמים נעשה שימוש בכוח הנפלא הזה כדי לבטא טראומות עמוקות שנמצאות בתוך הנפש, מכיוון שהכוח הזה של אהבה אירוטית כל כך עוצמתי, וכל העולם חי ומסתובב סביב זה. כל החיות של העולם וכל המערכות נעות סביב זה.
חכמינו ז"ל הצליחו לבודד את היצר הבהמי שגורם למשיכה בין איש לאישה. הם לא רצו שיהיה בילבול בעולם, מפני שהמשיכה היא כל כך גדולה עד שאפשר ליצור עירבוב קארמות בלתי מתוכנן או משיכות שונות שבאות מצד העצמי הנפרד ואינן תורמות לזרימת החיות הטבעית של העולם, להגברת הטוב ולהעלאת תדר העולם עד למצב שבו אין כיסוי ומסך, והאלוהות היא במוחש. הם רצו והצליחו לבודד אותו, להגביל אותו ולנעול אותו. מסופר בתלמוד שאפילו הפרות פסקו מלתת חלב והתרנגולות חדלו להטיל ביצים, בעצם העולם נדם, הפסיק לעבוד. מיד הם שיחררו אותו חזרה.
עוד כתוב שמשחרב בית המקדש בוטל טעם הביאה (יחסי מין) וניתן לעוברי עבירה. כלומר, ככל שאנחנו מתקרבים לזמן של בית המקדש השלישי, לזמן בו המודעות האנושית נתונה במצב של שלום כלל עולמי, גילוי של משיח ואחדות - האהבה האירוטית מביאה לידי גילוי אלוהי נעלה ומשובח כל כך כמו הגילוי שהיה לכהן הגדול עת נכנס לקודש הקודשים, שם היו שני הכרובים (מלאכים) מזדווגים מעל ארון הקודש - כגילוי אלוהות שאין רשות אף למלאכים להיכנס שמה.
טעם הביאה הזה ניתן לעוברי עבירה. מי הם עוברי עבירה? אלו שמשתמשים באהבה האירוטית כדי לספק את העצמי הנפרד, משתמשים בכוח הנפלא הזה לא לתכליתו. חכמינו ז"ל מגלים לנו שמאז חורבן בית המקדש, הזמן בו המודעות האנושית הפכה להיות יותר רכושנית, ויותר נפרדת, ככל שהתעצמו המלחמות השיבטיות, מלחמות על טריטוריות, מלחמות על כסף, מירוץ החימוש וכו' הדחיקו והרחיקו את האהבה האירוטית, שתפקידה גילוי אלוהות, והטמיעו אותה בתוך העצמי הנפרד, זה דבר שבא ממילא.
ככל שאנחנו מתקרבים לזמן הגאולה האמיתית והשלימה, "עידן הגאולה", "העידן החדש", "עידן העכשיו", "ימות המשיח" וכו', טעם של האהבה האירוטית כפי שהוא, מגלה כבר פחות אלוהות ופחות נמצא בין עוברי עבירה, בבחינת "חדש ימינו כקדם". מודעות האנושות גדלה והאהבה האירוטית מתגלה דווקא בטהרה ובקדושה.
נתינה וקבלה מיד אחרי הנישואין היחסים בין איש לאישה מתחילים לקבל תנועה של רצוא ושוב מאחד לשני. הדבר מתבטא בכל תחומי החיים עד לדברים הפשוטים ביותר: הצורה שהם מדברים אחד לשני, כנתינה וקבלה, הצורה שהאהבה האירוטית באה לידי ביטוי כנתינה וקבלה, וברבדים העמוקים יותר - ההתמודדות עם אתגרי החיים ועם בעיות. זה ביטוי של אהבה בעולם המעשה, מצב בו הקבלה והנתינה מאחד לשני כפי שהוא הוא דו-כיווני, מסונכרן ומאוזן, כשהגבר והאישה משדרים על אותו תדר, הנתינה והקבלה אצלם מתבטאים בחיי היום יום בצורה מאוזנת, זה מעורר את השלום בית.
אהבה מעשית זהו הביטוי הגשמי של האהבה בחיי היום-יום. הגבר עושה את תפקידו, האישה עושה את תפקידה. ההשתלשלות של שני הסעיפים הקודמים: אהבה אירוטית ואהבה של יחס נתינה וקבלה כשהוא מאוזן, היא עניין של שלום בית ובניין עדי עד. כאשר אתה נכנס לבית בו האהבה מורגשת בכל צד ופינה, עושים בו את הדברים מתוך אהבה, מתוך רצון לבנות - כל דבר שאתה נוגע בו צריך להיות כלי קדוש.
בבית שיש בו שלום בית, אפשר להרגיש את הקדושה - אהבה מעשית אהבה ממשית, בה הגבר עושה את תפקידו בבית מתוך אהבה, והאישה עושה את תפקידה בבית מתוך אהבה, זהו הבניין המעשי - בניין עדי עד, גשמי בעולם הזה.
אהבת הורים לילדים אהבת בן לאביו ואב ולבנו היא דוגמא בעולם לאהבה ללא תנאי, כמו אהבת הבורא, לברואיו. האהבה באה לידי ביטוי בחינוך, באהבה, בנתינה ובענישה. יש אהבה טהורה בין הורים לילדים, ויש אהבה אחרת.
אהבה טהורה בין הורים לילדים אהבה שבה מטפחים את הילד, נותנים לו כלים, עוזרים לו להתמודד עם העולם ומטפחים אותו באופן כזה שנותנים לו להרגיש את המציאות של עצמו ונותנים לו לבחור את הכיוונים שמחיים אותו מצד הכשרונות שלו. מעניקים לו סביבה בטוחה לצמוח ולהתפתח ומצד שני נותנים לו הגבלות. זוהי אהבה אמיתית וטהורה בין הורים לילדים.
אהבה שאינה טהורה בין הורים לילדים אהבה שמחזקת את העצמי הנפרד הינה אהבה שבה אני אוהב את הילד על תנאי שהוא יהיה העתק מושלם שלי. יש הורים שמרגישים שהם בעלי הניסיון ומדובר בדברים מושרשים מצד אמונה, מצד דרך סלולה מדור לדור (קארמה), מסורת וכדומה. נותנים לילד לצמוח ולהתפתח אך מגבילים אותו.
ההורים מנסים למנוע מהחסרונות שלהם לבוא לידי ביטוי בילד, וזה טוב, אך זה בא על חשבון ההתפתחות שלו. אני מצפה מהילד שיהיה כמוני ולא יעשה את הטעויות שאני עשיתי, אבל שיהיה כמוני. כלומר, מכריחים את הילד להיות מישהו שהוא לא רוצה להיות, מגבילים אותו ולא נותנים לו לצמוח, להתפתח ולפרוח.
אם אני הייתי קצין - גם הבן שלי צריך להיות קצין. אם אני הייתי קרבי - גם הבן שלי יהיה קרבי, אם אני הייתי זמר מוצלח - גם הבן שלי צריך להיות זמר מוצלח. שימו לב, שהדבר מגיע מאותה נקודה - חיזוק העצמי הנפרד. הדבר מכחיש את עצם מציאותו של הילד כאינדיבידואל.
ככל שמתקרבים לזמן של משיח מתגלה אצל הילדים יותר ויותר העניין של הבחירה החופשית. זה מתחיל בהיותם קטנים, כשהם רק מתחילים ללמוד להתבטא בפעם הראשונה בעולם, הם דורשים שייתנו להם בחירה חופשית.
נסו את זה, הדבר פועל! הילדים מרגישים את האהבה שלכם כשאתם נותנים להם בחירה חופשית. או אז הם מרגישים שאתם אוהבים אותם. אם אתם שוללים מהם את הבחירה החופשית אתם לוקחים מהם, חס ושלום, את עניין החיים - הוא הבחירה החופשית.
אם צריך להעניש ילד והענישה באה מתוך אהבה טהורה, אתה נותן לילד זכות לבחור גם בתוך העונש שלו. מדובר על לתת לילד גם בתוך החינוך שלו, את הבחירה. הוא צריך להרגיש חי גם בתוך השיעורים שהוא לומד.
לדוגמא, אם אתם קוראים לילד לשולחן לאכול, אתם מכריזים הגיע הזמן לאכול. אם אחד הילדים מתמרד ואתם אומרים לו, בוא הנה! שב בכיסא מיד! הוא לא רוצה. נסו לומר לו: "באיזה כיסא אתה רוצה לשבת? בזה או בזה?", תוכלו לראות איך הוא רץ לקיים את מה שנתתם לו מתוך בחירה חופשית.
אהבת הנברא אל הבורא אהבת הנברא אל הבורא באה לידי ביטוי במעשים בחיי היומיום על-ידי דיבור עם הבורא, על-ידי עשיית רצונו, אנחנו מבטאים את האהבה שלנו כלפיו. האהבה הזאת מסתתרת בתוך כמה רבדים, כמו בצל, יש שיכבה על-גבי שיכבה.
ככל שנעבוד לגלות בעצמנו את הנקודה שמחוברת לבורא באהבה ללא תנאי, נגלה שכמו שהבורא מתייחס לעולם באהבה ללא תנאי, גם בנו, הנבראים, יש את אותה נקודה עמוקה. זוהי הנקודה שהוא שתל בנו. הדבר חי ומשפיע על כל המנגנונים של אישיותנו ושל גופנו, על הדרכים בהם אנחנו צועדים בחיים, הרגשות שלנו, הרצון שלנו לעשות טוב, הכמיהה שלנו לגאולה - כל זה בא מרצון שיהיה גילוי של אהבה ללא תנאי של הבורא כאן, בעולם הזה הגשמי. אהבה זו נמצאת תמיד, אך לא נמצאת אצל כל אחד באופן גלוי. נקודה זו קשורה עם האינסוף.
אהבה זו נמצאת בדומם, בצומח, בחי ובמדבר, כך שהשאיפה של הכל היא למצוא את אלוהים. הכל שואפים לחזור למקור. התעוררות אהבת הנברא אל הבורא מגלה את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הנברא לבורא. מי שיש לו חושים עדינים יכול ממש לשמוע את שירת הבריאה. כל אחד - בכל ממד - משתלב עם השירה הזאת בעשייה שלו ברמות השונות.
אהבת רֵעים אנחנו חיים בעולם בו יש גופים נפרדים. ברוחניות אין זה כך; ברוחניות כשיש שני דברים שמתחברים נוצרת מהות חדשה לגמרי, והמהות הזאת היא תוצאה של האהבה אחד לשני.
כשמתחברים כאן, בעולם הגשמי, באהבת רעים, אהבה אחד לשני, אהבה טהורה, אהבה ללא תנאי, נוצר החיבור ברמת הרוח בין נברא לנברא. יש ביטוי שלם של הבורא בעולם הגשמי. על כן חשובה כל כך מצוות "ואהבת לרעך כמוך". כל ביטוי של שנאה, נקימה ונטירה, הוא מעכב לביטוי הבורא בעולם באופן גלוי, כיוון שתכונות אלו מפרידות ברמת הרוח.
ישנם חוקים ברורים שנמסרו על-פי יהדות לגבי הדרך בה יש לנהוג באהבת רעים, כפי שנמסר במסורת מדור לדור עד מעמד הר-סיני, אולם החוקים האלו על-אף ששייכים רק ליהודים, מאירים את העולם כולו, והנם "מודל" לאיך צריכים לנהוג באהבה אחד לשני ו"כגורל היהודים גורל העולם" (קריון חלק 7), אהבת רעים תתפשט בכל הבריאה.
אהבת האדם לעולם "וגם את העולם נתן בליבם", אנשים אוהבים את העולם הזה. את העולם נתן בליבם כדי לברר אצל עצמו את עולמו הפנימי.
חז"ל אמרו שאדם מעדיף קב שלו מתשעה קבין של חבירו. קילו מהעולם שלי, עדיף מתשעה קילו של העולם השייך לחברי. אלו הם המסלולים שהנשמה צריכה לעשות בעולם הזה הגשמי: לבוא במגע עם אנשים, מקומות, נופים, אתרים, מקומות שבהם אדם גר וכו'. כל זה - זהו עולמו, "ואת העולם נתן בליבם" זו אהבת האדם לעולם, זה החומר שמדביק אותו לטפל בדברים שהוא צריך לעסוק בהם בעולם הזה, ובלשון החסידות: "בירורים", הוא צריך לברור את הטוב מהרע, באותם מקומות שאליהם הוא נשלח. עליו להאיר במקומות חשוכים, ואי אפשר להתלונן.
לפעמים האדם הוא שליח של הבורא. כשהאדם נמצא בשליחות הוא לא מברר את עולמו, ויוצאים מנקודת הנחה שעולמו כבר מבורר, על-כן הוא נשלח לשם כדי לברר את הטוב מהרע, להאיר שם - כשליח.
אהבת דומם לדומם זוהי אהבה עצמית כשהיא מופשטת, תכלית הפשטות, ביטוי של הבורא בינו לבין עצמו; מהיש האמיתי לדומם - הגבול האמיתי.
לסיכום, האהבה מקורה במקום גבוה ועליון מאוד, אך ככל שהיא ירדה והשתלשלה למטה לתוך העולמות עד לעולם הגשמי התחתון שאין למטה ממנו, הפכה האהבה ל"אהבת עצמי" עד כדי כך שאני לא רואה את הזולת, חס ושלום. יש להשתמש באהבת עצמי כדי ללמוד איך לאהוב אחרים, "ואהבת לרעך - כמוך". אם אינך יודע לאהוב את עצמך, לפרגן לעצמך, לא תוכל לאהוב את השני".