בית משפט השלום בירושלים דחה (18.8.2005) תביעה כספית אשר הגיש ירון שלומי נגד עיריית ירושלים, מבקרת העירייה, שלומית רובין ו"ידיעות תקשורת", בה טען כי במסגרת כתבה שפורסמה בעיתון צוטטה מבקרת העיריה אומרת כי הוא לא התקבל למשרת יועץ מבקרת העיריה לתחום ההנדסה מכיוון שנמצא "לא אמין". הציטוט זכה להבלטה בכותרת המשנה באותה ידיעה.
ב-30.11.2001 פרסם עיתון "ירושלים" כתבה שכותרתה "קרובים זה לא פיקניק". הכתבה עסקה בבקשה שהגיש שלומי לבית הדין האזורי לעבודה במסגרתה ביקש מבית המשפט להוציא צו מניעה זמני, אשר יאסור על עיריית ירושלים לאייש את משרת יועץ מבקרת העיריה לתחום ההנדסה. בכתבה טען כי לאחר שזכה במכרז לתפקיד זה, נפסל מלשמש בתפקיד בגלל שאחיינו עובד עירייה, וזאת למרות שגם אחיינהּ של המבקרת מועסק בעירייה.
לטענותיו של שלומי הגיבה מבקרת העירייה, שלומית רובין, כאשר אמרה כי: "ירון שלומי לא קיבל את כתב המינוי מכיוון שהתגלה כלא אמין. יש לציין כי ביקש בעבר צו מניעה בבית הדין האיזורי לעבודה, ונדחה - עובדה המדברת בעד עצמה".
בתגובה לדבריה של המבקרת הגיש שלומי תביעה כספית בסך 150,000 שקל בגין הוצאת לשון הרע.
בפסק הדין שהתקבל בבית משפט השלום בירושלים קובע השופט נעם סולברג כבר בראשית דבריו כי הצגת אדם כ"לא אמין" יש בה משום הוצאת לשון הרע אשר עלולה להשפיל ולבזות את האדם. עוד מציין השופט כי לכאורה צודק שלומי בטענתו מכיוון שוועדת החריגים לענייני משפחה אשר דנה בענייני קבעה כי הוא איננו מתאים בשל חשש מפני ניגוד עניינים ולא מפני שנתגלה כ"לא אמין".
יחד עם זאת מקבל בית המשפט את גרסת עיריית ירושלים אשר טענה כי שלומי לא התקבל לעבודה משתי סיבות: העיריה פסלה את מינויו מחשש לניגוד עניינים ומבקרת העיריה פסלה את מינויו בגין חוסר אמינות. עוד טענה העיריה כי משכך הדברים, עומדת לזכותם הגנת ה"אמת בפרסום".
"לצורך הגנת 'אמת דיברתי' די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'", כותב השופט סולברג בפסק דינו בקובעו כי הגנת "אמת הפירסום" חלה במקרה זה מכיוון ששלומי אכן לא התקבל לעבודה בשל דעתה של מבקרת העיריה עליו, כי איננו אמין.
בדבריו מדגיש השופט עוד כי בכך אין הוא קובע אם שלומי אמין או לא וקביעה זו כלל איננה נחוצה לעניין.
"אמנם, דברי המבקרת לא היו מדוייקים. היתה סיבה נוספת לכך שהתובע לא התקבל לעבודה, והיא חשש מפני ניגוד עניינים. אלא שמדובר ב'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש', ולכן אין בחוסר-הדיוק כדי לשלול את תחולת ההגנה. בעיקרו של דבר, הפירסום היה נכון, והיה בו "עניין ציבורי" מסכם השופט.
לבסוף מבקר השופט סולברג את התנהלות עיריית ירושלים, מבקרת העיריה ועיתון "ירושלים" בפרשיה כולה: "המבקרת לא דייקה, העיריה לא דיקדקה, ועיתון 'ירושלים' לא דקדק. על המבקרת היה לציין את שתי הסיבות לאי-קבלתו של התובע לעבודה, על העיריה היה לעמוד על המשמר, ודובר העיריה צריך היה לוודא נכונות התגובה שמסר, גם עם המבקרת וגם עם אגף משאבי אנוש, עיתון 'ירושלים' צריך היה לאפשר לתובע להגיב על דברי המבקרת. אילו כך נהגו הנתבעים, ולוּ גם מקצתם, לא היתה התביעה באה לעולם".