בדרשתו השבועית (שבת, 20.8.05) ביקש מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, מציבור תלמידיו לעשות כל אשר ידם לסייע למפוני חבל-קטיף. הרב יוסף מחה על כך שלא נמצא סידור לעקורים, ורבים עדיין ברחובות.
בקול בוכה ובהתרגשות סיפר הרב על כך שאינו מצליח להירדם בלילה מדאגה למפונים. הוא תבע שתהיה עליהם רחמנות ושלח דיברי נחמה. הרב יוסף התייחס גם לשרון, אותו כינה בעבר רשע ואכזרי, ולגורמים האחראים על הפינוי, ואמר שהקדוש-ברוך-הוא לא יסלח להם.
הרב יוסף גילה גם אמפתיה כלפי החיילים והשוטרים שמיררו בבכי יחד עם המפונים והזכיר אותם לשבח: "אבל מסכנים, חייבים לבצע הפקודה שלהם. היו בוכים יחד איתם. כשמוציאים אותם".
תמליל הדברים: "...הימים האלה ישועה ונחמתא (נחמה). בהפטרות הראשונות נתחיל(?): "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם". אחר כך יש "ותאמר ציון עזבני ה'. ה' שכֵחני", שכח אותי. שכח אותי... הולכים ואומרים לרבש"ע: "עניה סוערה לא נוחמה" - לא רוצים לקבל נחמה. בא הקדוש-ברוך-הוא ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", אני אנחם אתכם בזכות "אנוכי ה' אלוהיך"... אני מנחם אתכם".
"אחינו בית ישראל שגורשו מבית נויהם מגוש-קטיף, כולל זקנים, אנשים עם ילדים קטנים - זרקו אותם לרחובות. זרקו אותם! גירשו אותם מבית תענוגיהם... לא יכולתי לישון. איך עוזבים זקנים אלה, נשמות(?)... אחרי שגירשו אותם מהבית שלכם. כמו שאמרנו בצער רב (?) בהפטרה: "בושנו מאוד כי עזבנו אָרץ כי השליכו משכנותינו"... כל אחד, כמו ארמון היה לו. כולם, לקחו אותם ברחוב. מסכנים. דמעות העיניים שלהם".
"ייזכרו לשבח כמה מאנשי המשטרה. היו מפנים אותם ובוכים יחד איתם. קצינים, שוטרים... אבל מסכנים, חייבים לבצע הפקודה שלהם. היו בוכים יחד איתם. כשמוציאים אותם - בוכים יחד איתם. חיילות ש... לנשים היו בוכות יחד איתן. ייזכרו לשבח, אצל הקדוש-ברוך-הוא שום דבר לא נאבד. רואה הקדוש-ברוך-הוא בענותם, בצערם. בצערם הוא רואה אותם... שערי דימעה לא ננעלו. אצל הקדוש-ברוך-הוא רואה תמיד את הדמעות שלהם. לא יסלח לאלה שגרמו את הדברים האלה".
"לכן חייבים אנחנו לא להסתפק בדמעות, חייבים לעזור להם. כל איש שיכול לעזור להם באיזו מין דרך שיכולה להיות; כמה שיכול לעזור להם, חייב לעזור להם! נמצאים במצוקה, גורשו מהבתים שלהם. הן לעזור להם בדיור, הן לעזור להם למצוא עבודה, למצוא פרנסה. כל מה שנחוץ - לעזור. מי שיכול לעזור חייב לעזור. וחברי הכנסת שלנו, אנשי ש"ס, כולם היו כל השבוע אצלהם. חלק מהם לנו שמה במקום ההוא, כדי לעודד אותם, לחזק אותם".
"יש זילזול (?) של הקדוש-ברוך-הוא "להחיות רוח שפלים, להחיות לב נידכאים" אין לכם נדכאים(?)...יותר מאלה. מצווה גדולה לעזור להם. מי שיכול ויש לו את היכולת, ייתן להם את הטלפון שלו... אני יכול לדבר, יכול להשפיע. ביוזמה שלכם, רבותי! עבר זמנו - בטל קורבנו. עבר... נגמר, מה יש לעשות? אבל זה...לעזור להם לאנשים האלה... לא יכולתי לישון... איך מתקדמים (?) אלה שבת ראשונה. איך עזבו אותם. לקחו את הבית שלהם, גורשו מהבית שלהם. מסכנים... כמה צריכים לרחם עליהם".
"כל אחד ואחד מכם חייב, אם יש לו אפשרות, לעזור. חייבים לעזור. בכל המקומות אם יש ידידות עם איזה שר, או איזה חבר כנסת שיכול לעזור - מצווה לעזור. אני קורא גם כן לחברי הכנסת שלנו, אנשי ש"ס, מלאים רחמנות, יש להם לב יהודי חם, שימשיכו שמה ללכת... לחזק אותם. למרות... מה שעשו שבוע שעבר, המשיכו גם כן להתמיד, לחזק אותם. "חַזקו ידיים רפות וברכיים כושלות אמֵצו", "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"".
"הקדוש-ברוך-הוא רואה בעוניים וייטיב להם באחריתם ובראשיתם. ויתקיים בהם הפסוק: "והיה ראשיתך מיצער ואחריתך תשׂגה מאוד". מי שלא יכול לעזור להם פיזית - שיתפלל עליהם, שהקדוש-ברוך-הוא ירחם עליהם. לקחו משפחות עם 7 ילדים - זרקו אותם. אין רחמנות! אבל הקדוש-ברוך-הוא ישתבח רחמן מלא רחמים".
בסוף דבריו בירך הרב את תושבי חבל עזה, קרא להתפלל עליהם ושיבח את לימוד התורה שלהם.
