חלקו הראשון של דוח מבקר המדינה (53א) שפורסם היום (31.8.2005) חושף את המחלקה לחקירות השוטרים, או בקיצור מח"ש, במלוא מערומיה. היום מפרסם מבקר המדינה המכהן, השופט בדימוס, מיכה לינדנשטראוס, את הממצאים שנאספו במהלך השנים 2002 - 2003 על-ידי מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג.
לקרוא ולא להאמין.
מי יחקור את החוקרים ממח"ש?
עד תחילת שנות ה - 70 טיפלו יחידות המשטרה בתלונות של אזרחים נגד שוטרים. בשנת 1973 הוקמה במטה הארצי של המשטרה יחידה לטיפול בתלונות הציבור ובה רוכז הטיפול בתלונות. בשנת 1982 הוקמה בלשכת הממונה על תלונות הציבור חוליה ארצית, שהופקדה על הטיפול בתלונות על שימוש בכוח שלא כדין כלפי עצירים במשמורת או אגב חקירה ובתחילת שנות ה - 90, בעקבות ביקורת ציבורית לפיה אין זה תקין שהמשטרה חוקרת את עצמה, הועברה הסמכות לחקור תלונות על שוטרים, מהמשטרה למשרד המשפטים תחתיו הוקמה המחלקה לחקירות שוטרים.
הגישה השלטת היתה כי הפקדת חקירתם של שוטרים בידי גוף חוץ-משטרתי, תסייע לשמור על טוהר המידות בקרב אנשי המשטרה ותתרום להגברת אמון הציבור במשטרה.
ביוני 1992 החלה מח"ש לפעול ונכון לחודש ספטמבר 2004 כוללת מח"ש 76 עובדים, מהם 45 חוקרים ואנשי מודיעין שהושאלו מהמשטרה.
חקירת החוקרים
כבר בשנת 1979 החלה עבודת הביקורת בסוגיית אלימות שוטרים ודרכי ההתמודדות איתן. ועדת "סירוטה-איתן" היתה הראשונה שדנה בטענות בדבר שימוש בכוח שלא כדין שעשו אנשי משטרה בעת חקירה ומעצר של חשודים ובחנה את טיפולה של המשטרה בתלונות של הציבור בעניין זה. בשנת 1985 בוצעה בדיקה של מבקר המדינה ובשנת 1993 מינה השר לביטחון הפנים דאז, משה שחל, ועדה לבדיקת הטיפול המערכתי באלימות שוטרים, בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר.
כל הועדות והבדיקות לדורותיהן הגיעו לאותה מסקנה - במשטרה יש מסר כפול בכל הנוגע לאלימות שוטרים וכי קיים פער בין העמדה המוצגת בהדרכה הניתנת לשוטרים, המדגישה את גבולות השימוש בכוח, לבין עמדותיהם של המפקדים בשטח, שנוקטים מדיניות של "עצימת עיניים והסכמה בשתיקה".
דוח המבקר 53א
בחודשים אפריל-ספטמבר 2004 בדק משרד מבקר המדינה את הטיפול המערכתי בתלונות על אלימות שוטרים ועל התנהגות לא נאותה של שוטרים או ביצוע לקוי של תפקידם. במסגרת הביקורת נבדק מדגם של 305 תיקים, מהם 202 תיקי חקירה שנפתחו במח"ש ו-103 תיקי בירור שנפתחו ביחידות לתלונות הציבור שבמחוזות או במרחבים של המשטרה.
מה נעשה עם התלונה שלי (1)?
על-פי הנתונים שנאספו, בשנת 2002 התקבלו במח"ש 6,355 תלונות נגד שוטרים, מהן 3,409 על שימוש בכוח שלא כדין. בשנת 2003 התקבלו 6,702 תלונות נגד שוטרים, מהן 3,916 על שימוש בכוח שלא כדין.
ממצאי הבדיקה מגלים כי בשנת 2002 65% מהתלונות נגנזו וכלל לא נחקרו, 30% נחקרו ונסגרו, 3% מהתלונות הגיעו עד להעמדה לדין משמעתי ורק 1% הגיעו כדי העמדת השוטר לדין פלילי. המספרים בשנת 2003 דומים ביותר.
בדיקת תיקי המדגם עלתה, כי ב-73% מהתיקים לא נעשתה חקירה בעניינם מסיבה של חוסר עניין לציבור.
על כך כותב מבקר המדינה:
"אי-חקירת שיעור כה גבוה של תלונות כאלה וגניזתן בלי המשך טיפול בהן בידי המשטרה במישור הפיקודי עלולים להביא לחוסר מודעות מערכתי להיקף התופעה ולמאפייניה ולהתפרש בקרב השוטרים כמתן הכשר להתנהגות פסולה, ובקרב הציבור - כהקלת ראש בחומרתן של תלונות על שימוש חורג בכוח שלא כדין".
מה נעשה עם התלונה שלי (2)?
מהנתונים שנאספו על-ידי המבקר עולה כי גם תלונות שכבר נבדקות לא מגיעות למיצוי. מבדיקת המבקר עולה כי בשנת 2002 נסגרו "מחוסר ראיות מספיקות" בשל גרסאות סותרות של המתלונן ושל החשוד וחוסר אפשרות לאמת אחת מהן - 605 (51%) מבין 1,182 התיקים שנחקרו. בשנת 2003 נסגרו בעילה זו 800 (56%) מבין 1,419 התיקים שנחקרו.
"בכל המקרים בהם לא הועמדו שוטרים לדין פלילי או משמעתי, לא נעשה תחקיר פיקודי לבירור נסיבות האירוע המתואר בתלונה, והמשטרה לא בחנה אם יש מקום במקרים אלה לנקוט צעדים פיקודיים או מנהליים כלשהם" כוב המבקר.
מה קורה עם השוטר האלים?
נוהל של המשטרה קובע, שכל שיבוץ של שוטר בקורס ובהכשרה ייעשה רק לאחר בדיקת הרקע המשמעתי שלו. בפקודות המטה הארצי נקבע כי משהוחלט במח"ש לפתוח בחקירה בעניינו של איש משטרה בשל חשד שעבר עבירה, על מח"ש להודיע על כך לגורמי המשטרה.
אלא שמנתוני המבקר עולה כי ב-48% מהתיקים (44 מבין 91) לא דיווחה מח"ש למשטרה על החקירה עם פתיחתה. בחלק ניכר מהתיקים (33 מבין 44) דיווחה מח"ש למשטרה על החקירה רק בסיומה וציינה שלא דווח על פתיחת החקירה מ"שיקולים מקצועיים", בלי לפרט מה טיבם של שיקולים אלה.
חשדותיו של המבקר אומתו כאשר זה בדק את תיקיהם האישיים של חלק מהשוטרים שנמנו עם החשודים שבתיקי המדגם. בדיקה אקראית בתיקיהם האישיים של 50 שוטרים, ונמצא כי ב-22 תיקים שמח"ש חקרה תלונות נגדם אך לא דיווחה על פתיחה בחקירה, חמישה שוטרים (22%) קודמו בדרגה במהלך תקופת החקירה.
המבקר טוען כי במדיניות זו יש משום מסר כפול לשוטרים: "מחד-גיסא, בעת הכשרת השוטרים ובפקודות המשטרה מובהר להם כי שימוש בכוח שלא כדין הוא פסול; ומאידך-גיסא, אין כל נפקות לעניין קידומם בכך שבמח"ש עדיין מתנהלת חקירה נגדם. לפיכך, על מח"ש להקפיד על דיווח למשטרה על כל פתיחה בחקירה נגד שוטר, כדי שיהיו בידי המשטרה כל הנתונים הדרושים לשקילת קידומם של שוטריה".
לפחות יש מי שמפקח?
בדיקת המבקר מעלה כי במשטרה כלל לא קיים הליך לביצוע תחקירים בידי המפקדים בעניין אלימות שוטרים, נושא שהועלה בכל אחת מהוועדות שהוקמו לבדיקת הנושא. אף ההנחיה הפנימית מאפריל 2003 לפיה על קצין אגף משמעת יחידתי לבדוק אחת לשנה את נתוני המשמעת של כל אחד מהשוטרים שביחידתו אינה מיושמת.
ממצאי המבקר מעלים כי ב-28 מבין 50 התיקים, שבהם מח"ש דיווחה למשטרה על קיומה של חקירה, לא היו מסמכים המעידים שמפקדים ישירים זימנו לריאיון שוטרים שהצטברו נגדם תלונות על שימוש בכוח שלא כדין, ולא נמצא נימוק להחלטה שלא לזמנם לריאיון, כנדרש בהנחיה.
מה עדיף - "תיק ירוק" או "תיק חום"?
נוהל היחידה לתלונות הציבור מסדיר את סיווגן של התלונות נגד שוטרים. הנוהל קובע, שככלל, עם קבלת תלונה ייפתח תיק בירור שמכונה "תיק ירוק" אלא שהביקורת העלתה, שהיחידות לתלונות הציבור לא ביררו את רוב התלונות במסגרת "תיק ירוק", אלא במסגרת תיק שנהגו לכנותו במשטרה "תיק חום", שאינו מעוגן בשום בנוהל.
ה"יתרון" לשוטר במקרה זה הוא ש"תיק חום" שכזה כלל אינו מצוין בתיקו האישי של השוטר עליו הוגשה התלונה.
ממצאי המבקר מעלים כי בשנת 2002 בוררו 1,331 מבין 2,073 תלונות (כשני שלישים) במסגרת "תיקים חומים" אף שהיו צריכות להתברר במסגרת "תיקים ירוקים", כנדרש בנוהל. עוד מוצא המבקר כי אין למעשה הבדל בין אופי התלונות וחומרתן בשני סוגי התיקים, ומכאן שמדובר בעקיפת נוהל בוטה וברורה מצד המשטרה.
יש לציין כי לאור הביקורת הודיעו במשטרה כי החל מחודש מרץ 2005 הופסק נוהל "תיק חום".
ומה עם המשרד לביטחון פנים?
לפי דוח סיכום הפעילות של היחידה לתלונות הציבור במשרד לביטחון פנים לשנת 2003, נמצא כי באותה שנה התקבלו 1,951 תלונות, וב-1,682 מהן הסתיים הבירור. תוצאות הבירור היו כדלהלן: 584 תלונות נמצאו מוצדקות או מוצדקות בחלקן, 650 נמצאו לא מוצדקות, 249 הועברו לטיפולו של גורם חוץ-משטרתי, 137 לא בוררו עד תום, ו-62 לא טופלו בשל היעדר סמכות.
אלא מה? מבדיקת המבקר מתברר כי הטיפול ברוב התלונות נעשה על-ידי העברתן ליחידות המשטרה שבמסגרתן פועלים השוטרים שנגדם מוגשת התלונה. אם כך, שואל המבקר, את השאלה הרטורית -מדוע יש צורך ביחידה לתלונות הציבור במשרד לביטחון פנים?
האם משהו ישתנה במח"ש?
להקמתה של מח"ש קדמה כאמור עבודה של ועדה בין-משרדית, שקבעה את תחומי אחריותו של משרד המשפטים לגבי חקירות הפנים של המשטרה ואת הצעדים המעשיים הדרושים להקמתה. הוועדה קבעה, כי תחומי החקירות והמודיעין במח"ש יאוישו בשנתיים הראשונות לפעילותה באנשי משטרה מושאלים, ומתוך הבנה כי דבר זה איננו בריא, יש לבצ בתוך שנתיים לפעילותה "איזרוח" של מח"ש בתהליך הדרגתי כך שבעלי התפקידים בה לא יהיו אנשי משטרה.
באפריל 1993 החלו הדיונים בעניין ובינואר 1994, כחצי שנה לפני תום התקופה, הודיע מנהל מח"ש שלא יהיה ניתן לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, בשל מורכבותו של תהליך האזרוח.
כשנה לאחר מכן, במאי 1995, פנה שוב מנהל מח"ש לפרקליטת המדינה והצביע לפניה על הקשיים באזרוח מח"ש. כעת הסיבה היתה בעיקר קושי לגיוס מועמדים מתאימים והצורך בהכשרתם ולשכר המוצע לחוקר המועסק לפי תקן אזרחי.
בשנת 1997 הוקמה ועדה בין-משרדית לבדיקת אזרוחם של חוקרי מח"ש, אלא שאז כבר מח"ש התנגדה לאיזרוח וגרסה שיש להמשיך לפעול במתכונת הקיימת. המשטרה לא התנגדה לעמדה זו, ומשרד המשפטים קיבל זאת והמליץ כי "על רקע כלל הדברים, הוועדה אינה ממליצה על אזרוח חוקרי היחידה".
אמנם בוועדה שהוקמה בשנת 1997 המשטרה לא התנגדה לעמדת מח"ש אך שבמסגרת דיונים בין נציגי משרד המשפטים לבין נציגי המשרד לביטחון הפנים בחודש מאי 2000 היא שינתה את עמדתה והציגה עמדה ברורה המצדדת באזרוח.
במרס 2004 נזכר מנהל מח"ש לפנות למנכ"ל משרד המשפטים וציין כי "עד כה לא חלה כל התקדמות בנושא, ולמעשה הוועדה הבין-משרדית טרם קיבלה החלטה מהותית בעניין זה". לפיכך העלה בקשה לשקול לכנס מחדש את הוועדה האמורה.
עד מועד סיום הביקורת, ספטמבר 2004, לא יצא הדבר אל הפועל.
"מהמתואר לעיל עולה, שסוגיית אזרוח מח"ש מלווה את פעילותה זה כ-12 שנה ועדיין לא יושבה. ההחלטות בדבר הצעדים הדרושים לאזרוח לא בוצעו, ולא התקבלו החלטות ברורות אחרות בעניין זה. הגופים האמורים הפסיקו את הטיפול בנושא, והוא הוזנח לחלוטין בשנים האחרונות" כותב המבקר בדוח.
לפחות החוקרים במח"ש טובים?
מח"ש מגדירה את רוב תקני המשרות של החוקרים ואנשי המודיעין כמשרות בדרגת קצונה (פקד ומעלה) אלא שבדיקת המבקר מעלה כי גם נוהל זה לא מתבצע.
מהבדיקה עולה כי שליש מהחוקרים שהשאילה המשטרה למח"ש (15 מבין 45) לא היו בעלי דרגות קצונה, וכי מרבית החוקרים במח"ש (82%) מאיישים משרות שהדרגה הנדרשת בהן גבוהה מדרגתם בפועל: 12 מ-15 החוקרים שלא היו בעלי דרגות קצונה (רס"ר), שובצו במשרות שנדרשת בהן דרגת הקצונה פקד, ו-25 מ-30 בעלי דרגות פקד שובצו במשרות שנדרשת בהן דרגת רב-פקד.
את חלק זה של הדוח מסיים המבקר במילים אלה: "עבירות שוטרים, ובכללן עבירות אלימות, פוגעות בערכי הדמוקרטיה, באמון הציבור במשטרה ובמערכת השלטון וביכולתה של המשטרה למלא את תפקידה, ולכן חשוב שתלונות נגד שוטרים על שימוש חורג בסמכויותיהם יטופלו כראוי. האחריות הכוללת למאבק בעבירות של אלימות שוטרים מוטלת על המשטרה. לדעת משרד מבקר המדינה, בהתמודדות עם תופעה זו אין על המשטרה להסתפק בחקירת ההיבטים הפליליים והמשמעתיים של העבירות הנעשית במח"ש, ועליה לעשות תחקירים מתאימים ולהסיק מסקנות הן במישור האישי והן במישור המערכתי, גם אם תיק החקירה על שימוש בכוח שלא כדין, נסגר מחוסר ראיות מספיקות".
"כדי לאפשר למשטרה לעשות זאת", קובע המבקר, על מח"ש למסור לה מידע מלא ומפורט על כל עבירות האלימות המיוחסות לשוטרים שבטיפולה, ועל המשטרה לגבש מערכת סדורה שתקלוט ותנתח את המידע, תפיק לקחים ותיישם את המסקנות המתבקשות.
רק פעולה מקיפה ומשולבת של שני הגופים האלה תאפשר לטפל כראוי בתופעה של אלימות שוטרים. כמו כן מן הראוי לשקול למסד מנגנוני פיקוח ובקרה של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה על דרכי הטיפול המערכתי בתלונות על אלימות שוטרים".
לנו אין אלא להצטרף לדבריו אלה.
