בית המשפט העליון קיבל היום (ג', 27.9.05) את ערעורה של רים אבו-חנה, תושבת הכפר ריינה, וקבע כי אין להתבסס על "הרקע הסוציואקונומי שלה" ועל נתוני השכר הממוצע בכפרה על-מנת לחשב את גובה הפיצוי הכספי המגיע לה בגין פיצויי השתכרות בעתיד.
בגיל 5 חודשים היתה רים אבו-חנה מעורבת בתאונת דרכים אשר הותירה אותה פגועה ובנכות קשה. במסגרת תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי העמיד בית המשפט את נכותה על 43.7% לצמיתות ופסק לה סכום של 625,000 ש"ח בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות, עזרה בלימודים וכו'.
בחישוב הפסד כושר השתכרות נתקל בית המשפט בבעיה להעריך את השתכרותה העתידית של אבו-חנה וכך הוא כותב:
"מאחר ואין כמעט כל נתון, שעל פיו ניתן להעריך את סיכויי ההשתכרות של התובעת... אין מנוס מקביעת הפסד שכרה המשוער באופן גלובלי, תוך שאני מביא בחשבון את השכר הממוצע במשק, את השכר הממוצע בכפר ריינה, את הרקע הסוציואקונומי של התובעת וכן את המתח שבין גיל הפרישה מעבודה, שהוא 65 שנה, לבין האפשרות של שכירים מסוגים שונים להמשיך ולהשתכר עד גיל 70 שנה".
לאחר אומדן זה העמיד בית המשפט את גובה הפסד ההשתכרות על 500,000 ש"ח, עליו הוסיף הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בסכום של 85,000 ש"ח והפחית את קצבת הילד הנכה בסך של 41,721 ש"ח אשר שולמה למשפחה על-ידי הביטוח הלאומי.
יש לציין, כי חישוב הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק בלבד, נכון לחודש מרס 2005 (7,200 ש"ח), היה מעמיד את זכותה של אבו-חנה לפיצויים בסך 5.5 מיליון ש"ח אלא שכאמור בית המשפט הוסיף פרמטרים נוספים לתחשיב שערך.
על תחשיב פיצויי הפסד ההשתכרות ערערו חברת הביטוח "מגדל" ובני משפחת אבו-חנה.
לטענת חברת הביטוח, חלק מנכותה של אבו-חנה נבע מהזנחה טיפולית ומכאן שנותק הקשר הסיבתי בין חלק מהנכות לבין התאונה ויש להפחית אחוזי הנכות ואת גובה הפיצויים.
בני משפחת אבו-חנה טענו כי ההתחשבות בשכר הממוצע בכפר ריינה הנו שיקול זר, הנוגד את עקרון השוויון ומהווה פגיעה זלזול.
"שומת הנזק בגין ראש הנזק של אובדן כושר השתכרות אינה פשוטה אפוא. לא אחת היא ספקולטיבית. להון האנושי אין מחיר שוק", כותב השופט אליעזר ריבלין בפסק דינו ומציין כי בעניין של קטין חישוב זה הינו קשה עוד יותר.
על-פי ריבלין יש לפצות את הקטין בשיעור השכר הממוצע במשק, אלא אם ישנם פרמטרים חריגים. שבמקרה זה, כאמור, סטה בית המשפט המחוזי מנקודת המוצא והוסיף פרמטרים אשר נגזרו משיוכה המגזרי, האתני והסוציו-אקונומי של אבו-חנה.
בהתייחסו לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי כותב ריבלין: "מתן פיצוי פחות, בעבור פגיעות זהות, אך בשל מעמד סוציו-אקונומי או השתייכותם מגדרית או מגזרית, אינו מתקן, אפוא, את הנזק שנגרם בעוולה. הוא מקבע מציאות היסטורית. הוא עצמו עוצר בעד מימושה של המציאות החדשה. הוא אינו מכיר בהיבט חשוב של ראש הנזק של "הפסד כושר השתכרות", קרי: הגריעה מן האפשרות לחתור להגשמה עצמית, ששכרה בצדה, בתחום המקצועי".
לבסוף קובע השופט ריבלין, כי אסור לבית המשפט לקבוע מראש נקודות מוצא שונות לקטינים בישראל רק משום שהם משתייכים לקבוצות אוכלוסיה שונות, אין להביא בחשבון את "הרקע הסוציואקונומי" של הקטין ואת נתוני השכר הממוצע היום בכפרה של אבו-חנה.
בית המשפט העליון מקבל את הערעור ומחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על-מנת לבצע חישוב מחודש של גובה הפסד כושר השתכרות על בסיס גובה השכר הממוצע במשק.