בית המשפט העליון קיבל הבוקר (9.10.2005) את ערעורם (דיון נוסף) של יוסף גרנות, בלה פרנקו, סימנטוב אדמונד, יהודית פרנקו סידיו ו-21 עותרים נוספים וקבע כי גם יהודים שהתגוררו במדינות שלא נכבשו בידי הרייך השלישי, אך פעלו בהשראת ובהשפעת הנאצים, יהיו זכאים לפיצויים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים.
קבוצת העותרים הינה ניצולי שואה, תושבי בולגריה, אשר נרדפו על-ידי ממשלת בולגריה וגורשו מבתיהם בידי הממשלה הבולגרית לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
הניצולים, אשר הגיעו לישראל, הגישו תביעות לקבלת תגמול מכוחו של חוק נכי רדיפות הנאצים, אלא שהרשות המוסמכת לפי החוק דחתה את התביעות וקבעה כי גירוש היהודים מבתיהם לא היווה "שלילת חירות" מן הסוג המזכה בפיצוי לפי החוק הגרמני מכיוון שהם הורשו לעזוב את בתיהם ולעבור ליעדי הגירוש באופן עצמאי, מבלי שחופש התנועה שלהם הוגבל בידי משמרות חמושים שליוו אותם וגם כאשר הגיעו אל יעד הגירוש לא נשללה חירותם.
יש לציין כי חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר נחקק בעקבות "הסכם השילומים" שחתמה ישראל עם גרמניה, מחייב את ישראל לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על-פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים.
על-פי החוק הגרמני, זכאי לפיצויים מי שנפגע מ"אמצעי אלימות" או חירותו הוגבלה כתוצאה ממעשים שננקטו בשטחו של הרייך השלישי בלבד ומי שחירותו נשללה במדינות זרות בהן שלט המשטר הנאצי מחוץ לגבולות הרייך אך לא מי שנפגע ממדינות שפעלו "בהשראת" הנאצים כגון בולגריה, רומניה והונגריה.
בעקבות ההחלטה ערערו הניצולים לוועדת הערר וזו הפכה את ההחלטה וקבעה כי עצם גירוש היהודים מבתיהם ואיום כי ייפגעו אם לא ימלאו אחר ההוראה, מהווה שלילה של חירותם ומכאן שהם זכאים לפיצויים.
בערעור שהגישה הרשות המוסמכת הפך בית המשפט המחוזי את ההחלטה וקבע כי הניצולים אינם זכאים לפיצויים מכיוון שחירותם לא נשללה אלא "הוגבלה" בלבד, זאת לאור העובדה שהם הורשו להגיע ליעד הגירוש באופן עצמאי ובלי שילווה אותם משמר חמוש.
על פסק הדין ערעור הניצולים לבית המשפט העליון אשר דחה את טענתם וקבע בשנית כי על-פי החוק הגרמני "שלילת חירות" מחייבת "פיקוח חמוש המגביל את חופש תנועתו של האדם" ומכאן שלא נשללה חירותם ואין הם זכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
על פסק דין זה הגישו הניצולים לבית המשפט העליון בקשה לקיום הליך של "דיון נוסף". היום כאמור פרסם בית המשפט את פסק דינו במסגרתו מקבל השופט מישאל חשין את ערעור הניצולים וקובע כי על-מנת שתתקיים "שלילת חירות" אין חובה שיתלווה לגירוש משמר חמוש.
"בתיתי דעתי לאומללים ולאומללות המשרכים ומכתתים רגליהם בדרכים, אתקשה להבחין בין ליווי עויין חמוש לבין ליווי עויין שאינו חמוש... מה טעם נבחין בין יהודים שעזבו את בתיהם והגיעו ליעד הגירוש משום שידעו כי אם לא יעשו כן יגיעו משמרות חמושים שיובילו אותם למקום הגירוש, לבין אחיהם שלא עזבו את בתיהם ובסופו של יום הובלו למקום הגירוש על-ידי משמר חמוש? האם אחרונים נזכה בפיצוי ומן הראשונים נשלול?" כותב חשין ומוסיף כי במקרים שבהם המשפט הגרמני מביא לתוצאה "שאינה מתיישבת עם ערכי משפט ומוסר השוררים בישראל" יכול בית המשפט הישראלי לפרש את החוק הגרמני כפי שהוא מוצא לנכון.
עוד מציין חשין כי חוק נכי רדיפות הנאצים נועד למטרות סוציאליות מובהקות, וכי יש לפרשו בהרחבה ומתוך רצון להיטיב עם הנצולים.
לבסוף דוחה חשין את טענת הרשות המוסמכת לפיה קבלת העתירה תהווה "נטל כבד ביותר על אוצר המדינה".
בפסק דינו קובע בית המשפט את ההלכה לפיה גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע - כולו או חלקו - ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה "שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
בית המשפט מקבל את העתירה ומחזיר את הדיון לידי הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים על-מנת לדון בזכאותם של הניצולים על-פי ההלכה שנקבעה בפסק הדין.