ועדת משק המים בישראל קבעה, כי משק המים בישראל נמצא למעלה משלושים שנה במשבר עמוק ומתמשך, והגיע בעת האחרונה לנקודה קריטית. המשבר בא לידי ביטוי בהידלדלות מקורות המים, אשר גרם לגירעון מצטבר של כ-2 מיליארד מ"ק במאגרי המים הטבעיים של המדינה.
חברי הוועדה כולם הינם חברי כנסת: דוד מגן (יו"ר), אליעזר (מודי) זנדברג, אבשלום (אבו) וילן, אברהם הירשזון, עבד-אלמאלכ דהאמשה, זבולון אורלב, יאיר פרץ, אופיר פינס-פז ואליעזר כהן.
בסיכומי הוועדה נטען, כי נתונים אלו הם תוצאה של מחדל מתמשך של הממשלות בישראל, אשר התעלמו מהכתובת הרשומה זה שנים רבות על הקיר, ולא בעקבות שינויים אקלימיים או עלייה בהיקף האוכלוסין, בחמישים השנים האחרונות.
ניהול יעיל של משק המים, כך נכתב בסיכום, יכול היה למנוע את המשבר, על-ידי מציאת פתרונות יצירתיים לכל הבעיות.
הוועדה נמנעת מלהטיל את האשמה למחדל על אדם מסוים בנקודת זמן מסוימת.
על-פי דוח הוועדה, הסיבות למשבר נובעות מהתופעות הבאות: - ריבוי הרשויות העוסקות בנושא המים, כאשר אין ביניהן חלוקת תפקידים וסמכויות ברורה, ויש ביניהן לעתים קרובות חילוקי דעות מהותיים באשר למדיניות הרצויה, המולידים קונפליקטים של אינטרסים;
- מאגר ההמלצות של ועדות מקצועיות וועדות פרלמנטריות, כמו גם החלטות ממשלה בנושא המים, הוא עצום ועשיר, אולם רובן לא זכו להתייחסות ולא יושמו;
- למרות שמאז שנות ה-80 הוכנו מספר תכניות-אב מקיפות ומקצועיות לפיתוח משק הים, אף אחת מהן לא נידונה בכובד ראש במשרדים הרלבנטיים ובממשלה, וממילא לא אושרה. הוועדה קוראת לאמץ ולאשר את תוכנית-האב החדשה, שפורסמה באפריל על-ידי נציבות המים.
- למרות שמאז שנות ה-60 התריעו דוחות שונים של מבקר המדינה על מחדלים וקוצר ראות בניהול משק המים, לא הוסקו מסקנות ולא הופקו לקחים. חמור במיוחד היה דוח מבקר המדינה על "ניהול משק המים בישראל", משנת 1990. דוח זה התריע על חיסול עתודות המים של ישראל ועל פגיעה קשה באיכותם.
הוועדה ציינה, כי יש ערך מדיני-אסטרטגי-ציוני לחקלאות, מעבר לתרומתה הכלכלית, וכי חלק מקברניטי הסקטור החקלאי שגו, וגרמו נזק לחקלאות ולחקלאים, כשמנעו במשך שנים רבות שינוי בשיטת מכסות המים ובשיטת תמחור המים לחקלאות, אשר היה מצמצם את המשבר המתמשך במשק המים.
משרד האוצר, כך צויין בדוח, באמצעות אגף התקציבים ואגף החשב כללי, היה למעשה הגורם המנווט את משק המים ובמסגרת זאת קידם אותו, ודאג כי יתנהל על-פי אמות מידה כלכליות. אולם, גישתו הדוחה גמישות ופתיחות כלפי רעיונות חדשניים גרמה לאיחור גדול בתוכנית הקמת מתקני התפלה למי-ים בהיקפים הנחוצים. משרד האוצר הוסיף לשגות גם כשהקפיא יוזמות של חברת "מקורות" ומנע ממנה את האפשרות לתרום את תרומתה המקצועית לצמצום המשבר.
הוועדה הצביעה על המפנה החיובי שחל בתקופת כהונתה של הממשלה ה-14, במסגרתה גרמו שר החקלאות, חיים אורון ושר האוצר, שכיהן גם תקופה מסוימת כשר התשתיות הלאומיות, אברהם בייגה שוחט, לשינוי תפיסתי בכל הנוגע לקביעת אופייה של החקלאות בישראל ולנחיצות המעבר להתפלת מי-ים.
במהלך כהונתה של הממשלה ה-15 (הנוכחית), צויין בדוח, ננקטו פעולות נמרצות לטיפול במשבר במשק המים. לפני שהתפטר, כך צויין, החל שר התשתיות הלאומיות אביגדור ליברמן לנקוט בצעדי חירום מרשימים ויחד עם ראש הממשלה אריאל שרון, המכהן גם בתפקיד יושב-ראש ועדת השרים לענייני חברה וכלכלה, גרם לתחילת שידוד מערכות שיביא, כך מקווה הוועדה, להבראת משק המים.
על יוזמתם של שר החקלאות ופיתוח הכפר, שלום שמחון ושר האוצר סילבן שלום, לגיבוש רפורמה בתעריפי המים לחקלאות, נטען בדוח לפריצת דרך משמעותית.
הוועדה רואה פסול בשיטת תמחור המים לצרכן העירוני. הפער בין עלות המים לרשות המקומית לבין המחיר שהיא גובה מהצרכן - אינו סביר, כך בדוח.
פיתוח מפעלי טיהור שופכין (מט"שים) והולכת מי הקולחין לשטחים חקלאיים, שם ניתן לעשות בהם שימוש, מצויים בפיגור עמוק.
לדעת הוועדה הכנסת גורמים פרטיים למשק המים הנה תופעה חיובית. אך היא מבקשת להזהיר, שיש תחומי פעולה שרצוי שיישארו בידי הסקטור הציבורי, כמו למשל תכנון ברמה הלאומית והאזורית, אחריות כוללת להקמת מערכות ארציות, ועוד. לעומת זאת, רצוי שתחומים בהם תחרות יכולה להועיל למשק המים ולהוריד עול פיננסי מכתפי הסקטור הציבורי, ייפתחו לתחרות. אלה כוללים, בין היתר, את תחום ההתפלה ותחום טיהור השופכין.
הוועדה נמנעה מלעסוק בהסכמי אספקת המים ובהפניית מי-ים מותפלים לירדן ולרשות הפלשתינית. נושאים אלה נתונים בידי הפורומים המדיניים המתאימים. עם זאת, ציינה הוועדה כי היא ערה לכך שתושבי הרשות הפלשתינית ותושבי ישראל, כמו גם תושבי ירדן, סובלים ממחסור במשאב מים ולפיכך היא קוראת לדרגים המדיניים למצוא את שביל הזהב למילוי צורכי כל התושבים באופן שוויוני והוגן.
לסיכום הדוח, ציינה הוועדה כי הסכמי אספקת המים לירדן ולרשות הפלשתינית קשורים ונתונים בידי הפורומים המדיניים, אולם ניצול משותף של אקוויפר ההר (הצפון-מזרחי) ומניעת זיהומו שייך לתחום המקצועי ובעלת הדעה העיקרית בתחום זה צריכה להיות נציבות המים.
