ממשלת ישראל אינה מתייחסת לבדואים בנגב כמו לכל אזרח במדינה. היא מפלה אותם, מעניקה להם פיצויים נמוכים ובעצם מתייחסת אליהם כאל אזרחים שקופים. כך עולה (יום ג', 1.11.05) מדוח חדש שערך מרכז אדוה.
מממצאי הדוח עולה, כי הבדואים בנגב הם הקבוצה הערבית-ישראלית היחידה אשר למרות שנעקרה מהאדמות המקוריות שעליהן ישבה עד 1948 והועברה בכפייה לאזור צחיח יותר, ולמרות שגם באזור חדש זה הושתו עליה במשך השנים הפקעות קרקע גדולות, עדיין יש לה זיקת-בעלות לקרקעות בהיקף נכבד, זיקה שהמדינה מתכחשת לה באופן רשמי ועקרוני, אך מכירה בה באופן מעשי.
את הדוח ערכו שלמה סבירסקי ויעל חסון והוא מבוסס על סקירה רחבה של מקורות שונים, כולל החלטות הממשלה מאז שנות ה-1970.
עוד עולה, כי בנוסף לממצא שצוין לעיל, הבדואים בנגב הם הקבוצה הישראלית הגדולה היחידה שעליה ניתן לומר כי רגליה עדיין אינן ניצבות על קרקע מוצקה. מאז 1948 נאבקים הבדואים לא רק להשגת הכרה מדינתית בזכות הבעלות שלהם על אדמותיהם, אלא גם לקבלת השירותים הממשלתיים הניתנים לשאר הישראלים.
יש לציין כי מדובר הן בתושבי היישובים המוכרים, שרמת השירותים בהם נמוכה, והן בתושבי היישובים הלא מוכרים, שאינם ניהנים אפילו משירותים שכאלה. כמו-כן, ממשלת ישראל מדירה את הבדואים מתוכניות הפיתוח שלהן, משל היו קבוצה שלחברה ולכלכלה בישראל אין כל צורך בה.
ממסקנות הדוח עולה כי מאז 1975 מציעה הממשלה הסדר קרקעות, המבוסס על ויתור מצד הבדואים, בעיקר אלה היושבים ביישובים לא מוכרים, על מרבית אדמותיהם ובתמורה לכך מציעה הממשלה פיצויים נמוכים. למשל הממשלה מציעה לכ-3,000 תובעים בדואים פיצויים הקטנים פי 2.7 מהפיצויים שהוצעו לכמות קטנה בכחצי - 1,700 - של משקי בית של מתנחלים שפונו מרצועת עזה.
לדברי מחברי הדוח, "אין זה סביר שממשלה כלשהי תיטול על עצמה 'מחווה היסטורית' של ממש כלפי הבדואים".
הם קוראים לגיבוש סולידריות של כלל תושבי הנגב, מרביתם נמנים עם המעמד החברתי-כלכלי הנמוך בישראל: "הבדואים, המהווים כרבע מכלל אוכלוסיית הנגב, זקוקים לסולידריות ולתמיכה של שכניהם היהודים, על-מנת לשנות את המדיניות הממשלתית. האוכלוסיה היהודית של הנגב, מצידה, לא תוכל להתעצם ולשדרג את מעמדה בחברה הישראלית בכללותה כל עוד חלק כה גדול של אוכלוסיית האזור חי בתנאים כה ירודים וקשים", ציינו. למאמר המלא - ראו קישור משמאל