בגיל 19 נמלט וילי ברנדט מהנאצים ומצא מקלט מדיני בסקנדינביה. לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח להוביל את גרמניה הן כראש עיריית ברלין, הן כיו"ר המפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD) והן כקנצלר (1969-1972) ונשיא האינטרציונל. בשנת 1972 זכה בפרס נובל לשלום, והיה מהתומכים הגדולים של ישראל.
בימים אלה עולה בקאמרי תערוכה המתעדת את חייו ומציגה את זיקתו לישראל ולעם היהודי. התערוכה תפתח ביום חמישי השבוע,10.11.2005, בלובי של תיאטרון הקאמרי, והיא מתקיימת תחת הכותרת "מערכת היחסים הנורמלית בין שתי מדינותינו היא בעלת אופי ייחודי - וילי ברנדט, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה וישראל".
התערוכה מאורגנת על-ידי "קרן פרידריך אברט" הגרמנית הפועלת בישראל. התערוכה עוקבת אחר חייו של ברנדט מגיל צעיר, דרך בריחתו מגרמניה הנאצית, התפקידים שמילא בחיים הפוליטיים בגרמניה, בחירתו לקנצלר, ועד מותו בשנת 1994. היא תוצג בתיאטרון עד 30 בנובמבר 2005 ותעבור להצגה במקומות אחרים ברחבי הארץ.
ביום פתיחת התערוכה תתקיים ההרצאה השנתית ע"ש וילי ברנדט, אתה ישאו במשותף ד"ר גד ארנסברג, ראש המחלקה לקשרי חוץ במכללת בית ברל; שיישא דברים על הנושא "וילי ברנדט ואנחנו"; והרמן בונץ, נציג קרן אברט בישראל, שידבר על "וילי ברנדט והגרמנים". כן יישאו דברים עמרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי. לאחרונה ביים ניצן את המחזה "דמוקרטיה" מאת מייקל פריין העוסק בוילי ברנדט.
"פצעים וחבישות" בהיבט פחות היסטורי ויותר פוליטי עכשווי עוסקת התערוכה
"פצעים וחבישות". זוהי תערוכה רב תחומית (מיצג, מיצב, צילום, פיסול, ציור, ווידאו-ארט). המוצגת בימים אלו בגלריית אום אל-פאחם, המאפשרת הצצה חודרנית אל כאבם של אמנים ערבים ויהודים. התערוכה סובבת סביב שלושת הצירים:
פצע- כאב- חבישה. הפצעים נוגעים בשאלות הזהות, הלאומיות וההיסטוריה האישית של כל אמן, ומייצרים שיח בינ-תרבותי על פצעיו של ה-"אחר", הן כאדם פרטי והן בהיותו חלק מקולקטיב.
