בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל בשבוע שעבר את ערעורו של מוחמד בן עבד כריים, על החלטתו של בית משפט השלום להטיל עליו עונש מאסר בפועל בן חודשיים, בגין הרשעתו בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, ופריצה לגן ילדים, וזאת לאחר שנקבע כי הנאשם לא הוזהר על-ידי התביעה כי בית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון שנחתם עימו.
נגד עבד כריים הוגש בראשית השנה כתב אישום בגין תקיפת שוטרת, אשר נזקקה לטיפול רפואי. שישה חודשים לאחר מכן הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסדר על-פיו הנאשם מבקש לצרף תיק נוסף, בו הוא מואשם בניסיון פריצה לגן ילדים, תוך גרימת נזק מכוון, הסגת גבול והחזקת כלי פריצה. הנאשם הודה והורשע במיוחס לו בשני כתבי האישום ומיד לאחר ההרשעה טענו באי כוח הצדדים לעונש, ורק אז הודיעו לבית המשפט שמדובר בהסדר טיעון.
על-פי ההסדר, עתרו באי כוח הצדדים להטיל על הנאשם בתיק העיקרי - תקיפת השוטרת - מאסר על תנאי, קנס בסך 500 שקלים, ופיצוי בסך 500 שקלים נוספים לנפגעת.
בהתחשב בחומרת העבירות בתיק העיקרי ובעברו של הנאשם - שכלל גם עבירות אלימות - דובר בהסדר הטיעון מופלג בקולתו, אשר לא ניתנו נימוקים לחתימתו, מלבד העובדה שעבד כריים ריצה באותה עת מאסר בפועל. ב"כ הנאשם הוסיפה בטיעונה את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום.
בית משפט השלום סירב לקבל במלואו את הסדר הטיעון וגזר על הנאשם חודש מאסר בפועל בכל אחד מן התיקים. בנוסף, הוטל על הנאשם גם מאסר על-תנאי אך בית המשפט נמנע מלחייב אותו בתשלום הקנס והפיצוי הכספי.
על החלטה זו הגיש עבד כריים את ערעורו לבית המשפט המחוזי. במסגרת נימוקיה טענה ב"כ הנאשם, כי הסדר הטיעון שהושג בבית משפט השלום היה "ראוי והוגן", והפנתה ל"ציפייתו הלגיטימית של המערער לקיום הסדר הטיעון".
הרכב שופטי בית המשפט (המר, ברלינגר ושיצר) בחן את נסיבות המקרה, ובחר לקבל בסופו של דבר את ערעורו של הנאשם.
כבר בראשית פסק-הדין ציין השופט המר: "הסדר הטיעון היה בלתי ראוי, פוגע באינטרס הציבור ואף מקומם. זאת, הן בשל חומרתן של העבירות, במיוחד העבירות שבוצעו כלפי השוטרים, והן בשל מיהותו ועברו של המערער".
לדידו, רשאי היה בית משפט השלום לסטות, בהחלטה מנומקת, מהסדר הטיעון, וזאת בשל שיקולי התביעה אשר היו בלתי ראויים ופוגעים באינטרס הציבורי.
בנוסף, קבע השופט, גם האיחור בהגשת כתב האישום מצביע על גישה סלחנית ולא מובנת כלפי החשודים בעבירות נגד שוטרים.
"יחס זה סופו שיגרום לתחושת חוסר ביטחון של השוטרים, יפגע במוטיבציה שלהם למילוי התפקיד, יעודד (במובן השלילי) את תסמונת הראש הקטן, יפגע במעמד השוטרים בעיני הציבור, יגביר את הזלזול בהם ואת אי הציות להם ולהוראותיהם".
עם-זאת, בחר בית המשפט לקבל את הערעור, וזאת "משום מחדלה הנוסף של התביעה, בגינה לא הוזהר המערער מראש כי בית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון ורשאי לסטות הימנו".
השופט המר הביא את ההלכה הנהוגה, על-פיה לפני שתתקבל הודאתו של נאשם מכוח הסדר טיעון, יסביר לו בית המשפט כי הוא אינו קשור להסדר, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם.
בנוסף, צויין הכלל לפיו ב"כ המדינה חייב להביא את פרטי ההסדר לידיעת השופטים.
במקרה זה ב"כ המדינה "לא נהגה כך ולא יידעה את בית המשפט כי הושג הסדר טיעון המתייחס לעונש; אלא רק לאחר שהמערער כבר הודה והורשע בשני כתבי האישום.
"יש להצטער כי בית משפט קמא לא מצא לנכון, גם בשלב מאוחר זה, להפסיק את טיעוני הצדדים על-מנת להזהיר את המערער (שמא ירצה לחזור בו מן ההודיה)".
לאור האמור לעיל - "ובמורת רוח רבה", קיבל בית המשפט את הערעור ובחר ליישם את הסדר הטיעון במלואו. המאסר בפועל שהוטל על עבד כריים בוטל ונגזר עליו תשלום קנס בסך 500 שקלים וכן פיצוי דומה לשוטרת שנפצעה.