כדאי תמיד לשים לב לנאמר בין השורות של השירים שאנו שרים. כך גם במילות השיר לחנוכה, "מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה". מילים אלו הן סילוף מודרני של הפסוק בתהילים "מי ימלל גבורות השם". הניסיון למחוק שם שמיים מההיסטוריה, כפי שבא לידי ביטוי בשיר זה, איפיין את הציונות בעיקר בראשיתה.
אם לא די בכך, הרי שהמשך השיר: "הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם", נועד לתלות את הגאולה דווקא במאן דהוא שכוחו בשריריו, בשעה שביהדות לכח אין ערך בפני עצמו.
ההיסטוריה היהודית מלמדת כי אבות האומה, החל מאברהם אבינו דרך דוד המלך והחשמונאים, נלחמו מלחמות עקובות מדם, כשהם מקפידים על מצוות התורה, קלה כחמורה.
לימוד תורה - לזקנים בלבד כך למשל קימות הלכות מיוחדות למלחמות, לשמירת קדושת המחנה הצבאי, למוסר מלחמה, ואפילו הרמב"ם חיבר על כך פרק שלם הקרוי "הלכות מלכים ומלחמותיהם". כל זה לא מנע ממחברי השיר להתעלם לחלוטין מעניין שמירת המצוות.
בספרי ילדים אף מופיעים ציורים, שבבואם לתאר ציונות ובניין מציגים טיפוס עטור בכובע טמבל, וכאשר מוצג לימוד תורה נראה דווקא זקן שפוף על ספר, כאילו התורה שייכת רק לדור הישן.
אמירות תורניות המשבחות את החרב, כמו "אשכיר חיצי מדם" ועוד, נעלמו מעיניהם של מחברי השירים, שבחרו לשיר "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", כאילו קיומו של הנס מגמד את פעולת הלוחמים, בשעה שההפך הוא הנכון. דווקא נס הניצחון חיזק את מעשי החשמונאים. העובדה, שלמישהו היתה רוח גבורה להרים את נס המרד נגד האימפריה היוונית - היא עצמה נס.
מכבי מסולף בה בעת מצווה היהדות לא להשתכר מהניצחון, ובכך לשכוח את האל שבזכותו הושג. "אם השם לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו. אם השם לא ישמור עיר, שוא שקד שומר". הר"ן מפרש את הפסוק " וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", שיש ואף צריך לומר שכוחנו ועוצם ידינו הם שהביאו לניצחון במלחמה, אך לא לשכוח את מקור העוצמה - "וְזָכַרְתָּ, אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל".
דמות המכבי היא אחת הדמויות ההסטוריות הסובלות מסילוף המותאם לצרכים אידיאולוגיים. מחד, סילוף חילוני שהסיר ממנו את הכיפה והזקן, ומאידך סילוף חרדי שהסיר ממנו את כלי הנשק, כאילו כל מלחמתו היתה ערטילאית. לו היינו מציירים את דמותם, סביר להניח שהם היו דומים יותר לחיילי ישיבות ההסדר או לחיילי הנח"ל החרדי.
עיקר המלחמה היתה נגד ההתייוונות שגרסה השתלבות במרחב הבינלאומי, והפיכת הזהות היהודית לחלק מן הזהות האוניברסלית. לו היו פועלים כיום ניתן רק לנחש שהיו נלחמים בפסטיגלים למיניהם, בתרבות ההמונים של הטלוויזיה המסחרית, ובחגיגות הסילבסטר.
הינתקות - בדרך להתיוונות הרב דוד סתיו, מרבני צוהר,
מתייחס לחנוכה וכואב על תופעת ה"התיוונות" בדורנו, אם כי אינו נוקב בשמות. "עובדה כואבת היא שרבים בחברה אינם רואים ביהדות, על מקורותיה ההיסטוריים העשירים, מקור מחייב לעיצוב זהותם היהודית", כתב הרב סתיו.
והוא ממשיך ואומר: "תופעה מצערת זו אמורה להדאיג את כולנו, כיוון שבלי זיקה למקורותינו לא נוכל לשרוד כיהודים ולו בגלל שלא תהיה לנו סיבה טובה להתאמץ עבור שימורה של זהות זו. בחברה הישראלית מתקיים ויכוח על נושאים רבים, ובהם הדרך לשמור על יהדותה של מדינת ישראל. חלק גדול מיהודיה של הארץ סבור שדרך הנסיגה מחבלי ארץ היא המוצא האמיתי לפתרון חלק מבעיות הזהות שלנו. אפשר שהם טועים (וכך אני חושב) ואפשר שלא; אבל אסור שוויכוח נוקב ככל שיהיה יגרור אותנו למערכת דימויים היונקים ממתיווני חג החנוכה, באשר דימוי מסוג זה לא רק שהוא לוקה בחוסר דיוק, אלא עלול אף לגרום להמשך וחיזוק תהליך הניכור מכל מה שריח יהדות נודף ממנו".
הרב סתיו, רבה של העיר שהם, סבור, כי חוגים בחברה הישראלית שהיפנו עורף לציבור הדתי-לאומי בעת ההינתקות מנציחים את הריחוק מהיהדות וערכיה.
" אם אכן חפצי חיים יהודיים אנו, בימי חג אלו ראוי לעסוק בחיזוק זהותה היהודית של החברה בישראל, הן בתחומי החסד והחברה והן בזיקתנו למורשת היהודית המפוארת בתחומים רבים אחרים. עיסוק זה ראוי לו להיעשות במשותף, דתיים וחילונים. אסור שנשאיר את שאלת הזהות להיסטוריונים בלבד; היא חשובה מספיק כדי שתחייב כל אחד מאיתנו להתמודד אתה", סיכם הרב סתיו.
