"עמדותיהם של מנהיגי הציבור הערבי בישראל חורגות במידה ניכרת הן מהעמדות של הציבור הערבי שאותו הם מנסים לייצג ולגייס למאבק והן מהעמדות של הציבור היהודי שלהבנתו ולעזרתו הם זקוקים כדי להביא לשינוי מדיניות ולשיפור מעמד המיעוט הערבי", כך קובע פרופ' סמי סמוחה מחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה שבדק את "מדד יחסי יהודים-ערבים" בישראל.
ממצאי המדד מראים, כי שוררת אי התאמה בולטת בין עמדות המנהיגים הערביים שאינם קשורים לממסד היהודי ובין המצביעים הערבים למפלגות ערביות. "המנהיגים הלא-ממסדיים רדיקליים הרבה יותר מאשר קהל תומכיהם במספר רב של נושאים", טוען פרופ' סמוחה שמצא פערים גדולים בין עמדות המנהיגים הערבים לבין עמדות הציבור הרחב במגזר הערבי בשורה של נושאים.
בעוד ש-60.2% מהמצביעים למפלגות ערביות מסכימים שהאזרחים הערבים צריכים לקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הרי שרק 18.2% מהמנהיגים הלא ממסדיים מסכימים לכך. 85.7% מהמנהיגים מגדירים את עצמם כאנטי-ציונים לעומת 32% מבוחריהם. רק 22.4% מהמנהיגים מוכנים שהפליטים הפלשתינים יקבלו פיצוי מתאים ויורשו לחזור למדינת פלשתין בלבד לעומת 65.4% מקרב בוחריהם. 34.7% מהמנהיגים לעומת 7.3% בלבד מתומכיהם מקבלים את השימוש בהפגנות לא חוקיות כאמצעי מאבק.
נתון נוסף שמציג סמוחה הוא שרק 44.9% מהמנהיגים הלא-ממסדיים לעומת רוב מכריע של 82.1% מקהל תומכיהם מסכימים שעם יישוב השאלה הפלשתינית ייגמרו כל התביעות של שני הצדדים והסכסוך ביניהם יסתיים. "יש להניח שהמנהיגים צופים הסדר שהפלשתינים יקבלו אותו באי-רצון ולכן לא יהיה בו סוף פסוק", מעריך פרופ' סמוחה.
ממצאים אלה נותנים תוקף לדעה הנפוצה בקרב היהודים והממסד שההנהגה המרכזית הערבית היא רדיקלית. "אם העמדות של ההנהגה הלא-ממסדית הן יותר רדיקליות מאשר העמדות של מצביעים למפלגות ערביות, על אחת כמה וכמה שהן יותר רדיקליות מאשר העמדות היותר מתונות של מצביעים ערבים למפלגות יהודיות ומהעמדות של הציבור הערבי בכללותו", טוען פרופ' סמוחה.
הוא מסביר את הממצאים: "המנהיגים הערבים הלא ממסדיים נמצאים באופוזיציה קבועה לשלטון ואינם שותפים לקבלת החלטות ולניהול המדינה. ריחוק מאחריות ומעשייה שלטונית מאפשר שמירה על טוהר אידיאולוגי ואינו מחייב הגמשת עמדות והתפשרות. המנהיג המורחק מהשלטון לא יכול לתת פתרונות ממשיים לקהל תומכיו ולכן נאלץ להסתפק בשיווק רעיונות כדי להשיג תמיכה ציבורית".
לדבריו, התחרות ההולכת וגוברת בין מנהיגים ערבים על תמיכת הציבור הערבי (למשל, בבחירות לכנסת ב-2003 התחרו 5 מפלגות ערביות על הקול הערבי בנוסף למפלגות היהודיות) מהווה מנוף להסלמת עמדות כל עוד כל מה שיש להם לתת לציבור הם מחאה, ביקורת על הממשלה, תמיכה בעם הפלשתיני ותביעות לשינויי מדיניות ומשטר, ולא מינויים, תקציבים, שינויי מדיניות ומשאבים אחרים". מכאן עולה שייצוג ושיתוף הערבים בשלטון עשויים לתרום לקירוב עמדות בינם לבין היהודים.
