ח"כ ד"ר עזמי בשארה מבל"ד שוב חוצה את גבולות הטעם הטוב. הפעם הוא מפרסם מאמר ציני על התנהלות התקשורת בישראל עם מצבו הבריאותי הקשה של ראש הממשלה שרון שטרם התעורר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. יש לו הצעה המשוגרת ישירות לבניו של שרון, עמרי וגלעד: במקום מוצרט, תשמיעו לו הקלטות של רעם התותחים, צרחות היתומים וזעקות הנאנסות מסברא ושתילא שאותם אחרי הכול הכי אהב, כל לטענתו של בשארה.
המאמר של בשארה פורסם כבר לפני למעלה משבוע בכמה מקומות בעולם הערבי ותורגם על-ידי מערכת אתר האינטרנט 'מחסום'. המאמר זכה באתר ללמעלה מ-100 תגובות גולשים. קטעים מן התרגום מובאים כאן לראשונה בכלי תקשורת ישראלי.
"הצגת הפרק האחרון בחייו של שרון, בלוויית פסטיבל הדימום התוך-המוחי התקשורתי, מצטרפים יחד עם פסטיבלים אחרים להם היינו עדים בעשור האחרון, לתחנה נוספת בהתקדמות הטלוויזיה והתפתחות "הכיסוי התקשורתי" המנצח בתקופתנו לקראת הטוטליטריזם של התקשורת. כיסוי תקשורתי זה גובר על כל שאר הכיסויים לא רק בשל אורכו והתמשכותו, אלא מכיוון שמדובר ב"כיסוי" במשמעותו המילולית: במקום שהתקשורת תחשוף את הביוגרפיה של הפוליטיקאי המדובר, היא מכסה אותה".
"...כשכולם כבר מאסו בקלישאות ובדיבורים על האחדות ובאיחולי ההחלמה, נפסק השידור עם ההודעה כי "מחר ינסו הרופאים להעיר את ראש הממשלה", כאילו היה מדובר בנשיקה של היפהפייה הנרדמת... בניו, שהועמדו למשפט באשמת שחיתות ושוחד במקום אביהם, משמיעים לו סימפוניות של מוצרט, לפי המלצת הרופאים, שטענו שהגירויים שיזרזו את יציאתו מהקומה הם קולות וריחות העבר אותם אהב. אם כך, לא ברור מדוע אינם משמיעים לו הקלטות של רעם התותחים וצרחות היתומים וזעקות הנאנסות מסברא ושתילא...
"... חשבתי לעצמי: מה יקרה אם יצליחו להעיר אותו, אלא שהוא יישאר עם פגם מוחי שישכיח ממנו את שנות חייו האחרונות, כולל את תוכנית ההינתקות? מה יקרה אם יצא לתקשורת, מצויד בעוינותו הידועה, ויחשוב שכולם התאספו על-מנת לשאול אותו על סברא ושתילא, על מלחמת לבנון או כיצד הכשיל יחד עם משה דיין את תוכנית שרת למשא-ומתן עם עבד א-נאסר בשנת 1955 באמצעות חימום הגבול, פרובוקציות ומעשי טבח, או על השתתפותו בהפיכת הגנרלים נגד אשכול, כשכפו עליו לצאת למלחמה ב-67'? או שמא הוא עצמו ישוב לפתע לאיומיו להרוג את ערפאת או את רפיק אל-חרירי או להפציץ את לבנון פעם נוספת?...
"... פושע המלחמה שרון, ההרפתקן הצבאי ופושע המלחמה הבולט ביותר, הפך במחצית השנייה של המאה העשרים לאיש שלום מתון, בדיוק כפי שהזאב מהסיפור "כיפה אדומה" הפך לסבתא לאחר שטרף אותה ולבש את בגדיה. אלא ששיניו חושפות אותו והצייד מטפל בו. כך מטפלת התקשורת בתדמיתו של שרון ויוצרת עבורו מסכה, שעה שהרופאים מטפלים בבריאותו. כולם מהווים למעשה צוות מנתחים אחד.
"הערבים והאירופים נכנעים לחוסר האונים שלהם ולדרישותיה של ארה"ב ומתייחסים לשרון כאל איש שלום, על אפו ועל חמתו, גם כאשר המשיך לחסל פלשתינים ולבנות התנחלויות ואת גדר ההפרדה הברברית וגם כאשר כפה את התנאים הישראלים באופן חד-צדדי... מהר מאוד עברו כל המנהיגים הפוליטיים התלויים בארה"ב לקשור את גורל "תהליך השלום" במצבו הבריאותי של שרון, ומשם לדאגה ולדאגה הגדולה. גם התקשורת צועדת בתלם, כשהיא מנפחת ומלבה את האווירה. כל כמה שינסה אדם להבהיר את התמונה, וכל כמה שיתאמץ להסביר שאין לא תהליך שלום ולא נעליים, וכי שרון חיסל את תהליך השלום, הם יתעקשו להמשיך ולשאול על עתידו וגורלו של תהליך השלום, כשהם מפצירים בך להביע דאגה לגורל התהליך. כך נחרצים גורלך וגורל דעותיך ואתה נאלץ להודות ששרון השתנה והפך לאיש שלום, או לסבתא שכולם ממתינים בעצב וביראת כבוד סביב מיטתה.
"אם תתעקש ששרון הוא פושע מלחמה או אם תזכיר את סברא ושתילא, נחאלין, קביה, רפיח של העבר או של ההווה או אם תזכיר את החיסולים הנוכחיים, תיחשב למשבית שמחות מקצועי. ואם תתעקש ששרון לא הפך לאיש שלום אלא שהמנהיגים הערבים הפכו כנועים, תיראה כבול עץ מול כל התקשורת הפלסטית הזו.
"לבית-החולים הדסה זורמות משלחות של יהודים שהגיעו לשם במיוחד או כאלה הנמצאים ב"בירת העם היהודי" כדי להעלות קורבנות - "האורקל של הדסה" כמו "האורקל של דלפי", כלומר המתווך הרוחני הנוכחי בין העם היהודי, הנצחיות, הגורל, או כל שם אחר... נקודת ציון חדשה של סולידאריות ושל גיבוש הזהות היהודית מסביב לגנרל או דמות צבאית הרפתקנית, אשר מסמלת בביוגרפיה ההתיישבותית שלה את המיליטריזם, את הלחימה ואת החשדות בערבים ובכוונותיהם, את ההישענות על הכוח הצבאי בפוליטיקה, את הלאומנות היהודית ואת המוסכמות שבקונצנזוס נגד כל הצעה של שלום צודק".
