בג"צ פסק היום (יום ה', 26.1.06), כי על רבני ערים לחתום על תעודות כשרות בעירם ולא לעשות זאת באמצעות פקידים או רבנים במועצות הדתיות. בכך תובע בית המשפט העליון מרבנים ליטול אחריות אישית על מערכת הכשרות בעיר.
פסק הדין ניתן בעקבות עתירתה של התנועה להגינות שלטונית לבג"צ, בשמם של תושבים בערים ירושלים, ראשון לציון ופתח תקוה. הללו דרשו, כי מערכות הכשרות בעירם תהיינה אמינות. כלומר, תעודות כשרות עם "כיסוי", שיינתנו לבתי עסק שיעמדו בדרישות הכשרות הבסיסיות. העותרת תבעה, כי ההבדל בין כשרות הרבנות להשגחות שמעניקים הבד"צים יהיה מבחינת ההידור, ולא ברמת הכשרות הבסיסית. כך, שכל המעוניין באוכל כשר ברמה בסיסית, יוכל לסמוך על תעודת הכשרות שמנפיקה הרבנות המקומית.
בעתירה נדרש מהרבנים לפעול על-פי לשון חוק איסור ההונאה בכשרות. החוק גורס, כי רבני הערים, שלהם הסמכות הרוחנית העליונה בערים, יהיו מעורבים בהשגחה המעשית על הכשרות באמצעות משגיחים ומפקחים המועסקים על-ידי המועצות הדתיות.
הרבנים טענו, כי אין להם זמן ולכן מי שבפועל היה אחראי על הכשרות, היו המועצות הדתיות. הבעיה בכך היתה, שבניגוד לרבני ערים בלתי תלויים שעומדים בפרץ, למועצות הדתיות קשה יותר לעמוד בלחצים כלכליים מול בתי עסק ובתי מלון.
"עתירה זו טוב היה לולא באה לעולם. היא הופנתה, בין היתר, כנגד שלושה רבני עיר המשמשים בעיני קהילתם, ולא בעיניהם בלבד, סמכות רוחנית והלכתית", כתבו השופטים לוי, גרוניס וארבל בהחלטתם. "לא קלה היא הכהונה של רב עיר, באשר מטלות רבות רובצות על שכמו של המכהן בה ומכאן גם האחריות הרבה הכרוכה בתפקיד זה. לפיכך, ברור לנו הקושי עמו נאלצים להתמודד... שעה שהם נדרשים לחתום על תעודות כשרות לעסקים, כאשר הפיקוח בפועל, לא נעשה על ידם, אלא בידי אחרים - מפקחים הממונים על-ידי המועצה הדתית".
עוד נכתב, "אולם, מצבים מסוג זה אינם חריגים ולמעשה מרביתן של הרשויות אותן הסמיך המחוקק ליתן רישיונות, תעודות וכיוצא באלה מסמכים, פועלים באמצעות דרגי-ביניים הסרים למרותן. אלה האחרונים תפקידם לחקור ולדרוש בשאלות שבעובדה, ואף להמליץ את המלצותיהם, אולם בסופו של יום האחריות כולה רובצת על שכמו של הגורם המחליט ומתפקיד זה, אין הוא יכול להתנער אלא בגדר הוראותיו של החוק.
"מבין השיטין של תגובת רבני הערים עולה, כי אין לרבנים השפעה על ההחלטות בדבר איושן של משרות הפיקוח בתחום הכשרות המתקבלות על-ידי המועצה הדתית. אם אכן זהו המצב, כי אז נדרשים הדרגים הממונים... למצוא פתרון ראוי והולם במישור המנהלי, כדי שתקלה זו תוסר מדרכם של הרבנים ובעקבות כך, ידע הציבור כי חתימתם אינה חתימה פורמלית, אלא כזו שהוספה לתעודה לאחר בחינה מדוקדקת של תנאי הכשרות בבית עסק פלוני או אצל יצרן אלמוני".
עם זאת, הם כותבים, "אין בכך כדי לפטור את הרב המקומי מחובה אותה נטל על שכמו מרגע שקיבל על עצמו לכהן כרב-עיר. ובמלים אחרות, על הרב המקומי לפעול כדי למצוא פתרון הולם לקשיים בהם הוא נתקל, אולם הוא מנוע מלגלגל את המכשלה שהוא יוצר במחדלו לפתחם על צאן מרעיתו", לשון הפסיקה.
בית המשפט נהג כאילו ניתן צו על-תנאי ובדיון אחד הכריע בנושא. השופטים קיבלו פה אחד את התחייבויות רבני ראשון לציון ופתח תקוה שקיבלו על עצמם את דין הבג"צ. בג"צ פסק גם, כי על רבני הערים בראשון לציון ופתח תקוה לשלם את הוצאות המשפט לעותרים לאחר שנמצא, כי יש עילה לעתירה המוצדקת.
ראש התנועה להגינות שלטונית, מרדכי איזנברג, אמר ל- Nfc: "תקוותי, כי פסיקה זו תתרום לכך שכשרות הרבנות תהיה כשרות אמינה, שאזרח, שלאו דווקא מקפיד על כשרות מהודרת או השגחת בד"ץ, יוכל לסמוך עליה".
