בית המשפט המחוזי בחיפה גזר בשבוע שעבר על סמיר הייבי, תושב הכפר ג'ת, ארבעה-עשר חודשי מאסר בפועל, לאחר שהורשע על-סמך הודעתו בהתעללות בבנו הקטין.
על-פי המתואר בכתב האישום, אירע המקרה המזעזע במהלך חודש אפריל 2005, עת יצא הנאשם מביתו יחד עם שני בניו - י' בן החמש ובן נוסף, בן שנתיים, ששמם נאסר לפירסום - והם הגיעו לאזור החממות של הכפר ג'ת.
י' החל לזרוק אבנים לתעלת ניקוז שבמקום, ולא נענה לבקשת אביו כי יחדל מכך. בשלב זה תפס הנאשם את בנו, כפת את ידיו באמצעות כפפות, חבט את ראשו של הילד על האבנים שהיו מונחות על גבי הקרקע, היכה בו, וניסה לגרום לו חבלות חמורות. הנאשם גם תפס את הילד בצווארו וחנק אותו, עד שהילד הפסיק לדבר.
לאחר מכן החדיר לפיו של הילד חול ואבנים, הרים אותו למעלה וזרק אותו אל תוך תעלת הניקוז, על-אף תחנוניו של הילד לחדול.
כתוצאה ממעשיו של הייבי, נגרמו לבנו נפיחויות רבות בראש, שטפי דם בלחמיות ועפעפיים דו-צדדיים, אודם ושפשופים באזור הקדמי של הצוואר, ומאוזנו ואפו ירד דם.
כתב האישום אף הדגיש, כי אין מדובר באירוע חד-פעמי: במהלך כל אותה שנה, בהזדמנויות שונות ורבות, נהג הנאשם להכות את ילדו הקטן.
בפני בית המשפט הוצגו, בין השאר, תמונות המתעדות שחזור שנערך עם הייבי - לרבות המקום שבו חבט את ראש הילד על האבנים שעל גבי הקרקע, והתעלה שלתוכה זרק אותו. כמו-כן הודגם האופן שבו אחז הנאשם בבנו, הרים אותו באוויר והשליך אותו לתעלה.
סניגור של הייבי הגיש, בהקשר זה, מסמך, שבו צוין, כי כאשר נחקר הנאשם לגבי מעשיו באותו יום, ותיאר את מעשיו כלפי הילד, בכה מדי פעם, ואמר "שאלוהים יעניש אותי".
במקביל, הוגשו לבית המשפט גם מסמכים רפואיים לגבי אשפוזו של הילד, שם צויינו הפגיעות שנזכרו בכתב האישום. הילד התקבל להשגחה, מאחר שהכרתו הייתה מעורפלת, הוא התלונן על כאבים בראש, ושוחרר לבסוף במצב כללי טוב, ובהכרה מלאה, לאחר שהתקבלו תוצאות תקינות של הבדיקה הנוירולוגית.
במסגרת הודעתה במשטרה של אשת הנאשם, נאהדה, ציינה האישה, כי בנה איננו ממושמע, ובעלה "מתעצבן ממנו". היו מקרים שבהם היכה הייבי את ידיו של הבן, וביקש מאשתו להרחיק אותו ממנו. כמו-כן תיארה נאהדה, כיצד סיפר לה הבן על-כך שהוכה בידי אביו - כשבוע לאחר האישפוז - ואז אמר לה: "שאבא שלו חנק אותו, ונתן לו מכות בראש".
האישה שאלה את בעלה, אם נכונים דברי הילד, ואז "הוא היה בלחץ, לא ענה לי כמה דקות, ואז סמיר אמר לי: אני לא יודע מה קרה לי, והתחיל לצעוק". נאהדה ציינה גם את המצוקה אליה נקלעה, וחששותיה פן הנאשם יפגע במשפחתו ובעצמו. לאחר התלבטות בת יומיים, יצרה קשר עם העובדת הסוציאלית, וכך הגיע הדבר לידיעת המשטרה.
מאוחר יותר, בעת עדותה בבית המשפט, הטעימה האישה, כי לא פנתה לרשויות הרווחה כדי שבעלה ייכלא, אלא כדי שיקבל טיפול נפשי. גם לבעלה הציעה לעבור בדיקת פסיכולוג או פסיכיאטר, והיא התפלאה מכך שעירבו את המשטרה.
לדבריה, בעלה מאוד אוהב את ילדיהם וקשור אליהם. היא פנתה לבית המשפט וציינה, כי גם המשפחה וגם העובדים במקום עבודתו של הנאשם הבחינו לאחרונה בהתנהגותו המוזרה, ועל-כן היא שטחה תחינתה, כי בעלה יקבל טיפול נפשי שהוא זקוק לו.
לבית המשפט הוגשו בנוסף שתי חוות-דעת רפואיות אודות מצבו הנפשי של הנאשם, אשר לא עלו בקנה אחד זו עם זו.
בחוות-הדעת הראשונה, אשר הוכנה על-ידי צוות מקצועי של המחלקה לפסיכיאטריה משפטית בבית החולים שער מנשה, בו שהה הייבי במהלך חודש מאי, דווח כי לנאשם, בן 28 שנים, היתה אם חולת נפש, שעברה אשפוז פסיכיאטרי ומתה בנסיבות טראגיות - במסמכים שהוגשו על-ידי הסניגוריה דובר בהתאבדות.
הייבי הקטן גדל אצל סבתו מאז היותו בן שנתיים ועד בגרותו, וזאת משום שאביו ריצה עונש מאסר ממושך. הוא סיים בין 5 ל- 6 שנות לימוד ועבד מאז בעבודות מזדמנות. נישואיו הנוכחיים הם השניים במספר, ולדבריו גם עבר תאונת עבודה לפני כשנתיים.
כחודש לפני מעצרו ניסה לקפוץ מהקומה הרביעית במקום עבודתו, אולם לטענתו לא התכוון להתאבד אלא להפחיד את העובדים, שהאשימו אותו בפריצה לרכב ובגניבה.
לפי חוות-הדעת הנ"ל, מדובר באדם "בעל ארגון אישיות נמוך, עם סכנה לאובדן שליטה בדחפים בסיטואציות טעונות רגשית, וזאת על-רקע שיפוט מציאות תקין".
מתוך כלל הנתונים שעלו בבדיקה הדיאגנוסטית, אין עדות למחלת נפש, ובנוסף, לא נמצאו בבדיקותיו "סימנים נוירולוגיים מוקדים וחריפים". עוד צוין, כי במהלך ההסתכלות לא נצפו סימנים פסיכוטיים פעילים, ולא סימנים של "מחלה אפקטיבית ו/או בעיה אורגנית מוחית". לאור כל זאת, מסקנות חוות-הדעת היו כי הנאשם אינו חולה נפש וכשיר לעמוד לדין.
מנגד, עמדה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר חרבט, אשר בדק את הנאשם פעם אחת, שוחח עם אשתו ואביו, ולנגד עיניו נמצאה גם חוות דעת הפסיכיאטרית של בית-החולים שער מנשה.
התפתחותו של הנאשם, מציין הפיסכיאטר, הייתה קשה ביותר - הוא גדל אצל הדודים, שכפו עליו לקנות להם משקאות חריפים או למכור סמים כבר בהיותו בן עשר, הם אסרו עליו לשחק עם ילדים ונהגו לכלוא אותו. מגיל צעיר, נטען, פיתח הנאשם כעס שנאה וקנאה כלפי הזולת.
עוד צויין, כי לדברי אשתו חזר הנאשם ביום האירוע מהעבודה עייף ומתוסכל בגלל שחבריו לעבודה הציקו לו.
בהמשך חוות-הדעת, סופר כי הנאשם נישא לראשונה בגיל 17, אך כעבור זמן קצר התברר שחיתנו אותו כדי לחפות על התנהגותה של אשתו. הם התגרשו כעבור זמן קצר, ואז נולד לאשה תינוק, כחצי שנה לאחר החתונה. מבחינתו של הייבי, הייתה זו חתונה בכפייה ובמרמה, והדבר חיזק את תחושותיו הקשות.
לאחר עיון במסמכים הרפואיים, ובדיקתו של הנאשם, הגיע ד"ר חרבט למסקנה, כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית עם קווים של אישיות בלתי בשלה BORDERLINE PERSONALITY DISORDER. הוא העריך, כי ברגע ביצוע המעשה היה הייבי בסערת רגשות, והתנהגותו הבלתי ממושמעת של בנו גרמה לו "להתפרצות התנהגות תוקפנית לא מכוונת וללא מרכיב של אלימות" - הוא ידע שאסור להשתמש באלימות, אך היה קשה לו מאוד לרסן את התנהגותו.
להשלמת התמונה הוגש לבית המשפט, בהסכמה, גם תסקיר קצין המבחן של הנאשם, בו צויין כי הייבי מתאר את אשתו הנוכחית בתיאורים חיוביים ואידיאליים, אין לו עבר פלילי, וההערכה היא כי חלה הידרדרות במצבו הנפשי של בתקופה הסמוכה למעצרו.
שופט בית המשפט המחוזי, מנחם פינקלשטיין, בחן את הראיות שהובאו בפניו, וציין כבר בראשית דבריו, כי מלאכת הטלת העונש במקרה זה היתה בלתי שיגרתית מבחינה מסוימת.
"המדובר במקרה מזעזע של אלימות קשה ביותר מצד אב כלפי בנו בן החמש. הנאשם הורשע בעבירות חמורות, שעונשן (המקסימלי) רב. לפי חוות הדעת הרפואית מבי"ח שער מנשה, הנאשם אינו חולה נפש, וכשיר הוא לעמוד בדין. מתבקש היה אפוא להטיל במקרה זה עונש חמור מאוד על הנאשם".
עם-זאת, נקבע, אין זהו המקרה שבו ראוי למצות את הדין עם הנאשם. ראשית, הוטעם, במחלוקת שבין שתי חוות-הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית המשפט, יש להעדיף את זו של המרכז לבריאות הנפש שער מנשה. חוות-דעת זו, "מבוססת על הסתכלות ארוכה בבית חולים ועל הערכה של צוות רב-מקצועי; דברים אלה אינם אמורים בחוות הדעת של ד"ר חרבט. יתר על כן, בחוות הדעת של ד"ר חרבט נאמר, כי אין עדות להתנהגות אלימה בעבר של הנאשם כלפי ילדים, בעוד הנאשם הורשע לפי הודאתו בהתנהגות כזאת כלפי בנו. גם ביחס למעשה העיקרי נשוא כתב האישום, כותב ד"ר חרבט על 'התפרצות התנהגות תוקפנית לא מכוונת וללא מרכיב של אלימות'".
במקביל, לאחר עיון בכל הראיות שהוגשו, פסק השופט פינקלשטיין, כי נראה שלנאשם יש ליקוי נפשי משמעותי המצריך טיפול הולם, ואשר מן הראוי להתחשב בו. "הן התבוננות בנסיבות חייו הקשות מאוד של הנאשם, הן אותם פרטים עובדתיים שהתגלו לגבי התנהגותו במקומות עבודתו (לגביה נראה כי נחשפתי רק 'לקצה הקרחון'), הן עדותה של אשתו, והן התנהגותו ביום הארוע עצמו, שבו יציאה לטיול עם הבנים מסתיימת בהתנהגות כה קשה - כל אלה נותנים לדעתי יסוד לכך שהראייה המחמירה של ההתנהגות הקשה במקרה זה של אב כלפי בנו הקטן, צריכה להיות מהולה בהערכה, כי לפניי נאשם בעל נסיבות אישיות קשות ביותר, ובעל לקות נפשית משמעותית הדורשת טיפול".
בנוסף, נלקחה בחשבון גם עובדת היותו של הנאשם ללא עבר פלילי, והודאתו בעבירות שיוחסו לו - חבלה בכוונה מחמירה, התעללות בקטין ותקיפה בנסיבות מחמירות.
לאור האמור לעיל, הטיל בית המשפט על הנאשם ארבעה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן עשרה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע.
בסיכום הדברים, המליץ בית המשפט בפני שירות בתי הסוהר לשקול תחילת טיפול פסיכולוגי לנאשם בתקופת כליאתו.
