שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, דחה הערב (ב', 27.2.06) את בקשת המדינה לקיים דיון נוסף בסוגיית נוהל "אזהרה מוקדמת" הידוע כ"נוהל שכן", אותו הגדיר כבלתי חוקי.
כזכור, ב - 6.11.05 קבע בית המשפט העליון, בהרכב שלושה שופטים בראשותו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בפסק דין תקדימי כי הפעלת "נוהל שכן" על-ידי צה"ל וגורמי ביטחון אחרים, נוגד את החוק הבינלאומי ואסר להפעילו.
בפסק הדין ציין הנשיא ברק כי באיזון בין השיקולים הצבאיים והשיקולים ההומניטריים "ידם של השיקולים האוסרים על הצבא לעשות שימוש בתושב מקומי על העליונה" ודחה את טיעוני המדינה כאילו אותו אזרח מסכים לעשות זאת מרצונו - כדי למנוע פגיעה באחיו הפלשתינים.
לדברי ברק "לאור חוסר השוויון בין הכוח התופס לבין התושב המקומי, אין לצפות כי התושב המקומי יתנגד לבקשה להעביר אזהרה למי שמבקשים לעצרו. אין לבסס נוהל על הסכמה, כאשר ברבים מהמקרים זו לא תהא אמיתית. יש להימנע מכניסה למצב בו תתבקש הסכמה זו".
בעקבות פסק הדין הגישה המדינה בעידודו של שר הביטחון, שאול מופז, ועל דעתם של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ופרקליט המדינה, ערן שנדר, נטען כי לאור העובדה שמדובר בהלכה חשובה, קשה וחדשה, על בית המשפט להורות על קיום דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטי בג"צ.
במסגרת העתירה טענה המדינה כי רק בכ- 20% מכלל מבצעי המעצרים נעשה שימוש בנוהל, וזאת כאשר לא הייתה חלופה אפקטיבית כגון שימוש כריזה או צעקות.
"נמצא, כי עיקר חשיבותו של הנוהל הינה בכך שבמקרים רבים הוא מאפשר ביצוע פעולת המעצר, תוך הימנעות מהפעלת אמצעים כוחניים לצורך מעצרו של החשוד, היוצרים סכנה לאזרחים חפים מפשע ופוגעים ברכוש, ותוך הקטנת האפשרות להתפתחות חילופי ירי, מהם עשויים להיפגע חפים מפשע", נכתב בבקשת המדינה לקיום דיון נוסף.
עוד טענה המדינה, כי לפי המשפט הבינלאומי, אין כל איסור לבקש מאדם לסייע במאמץ מלחמתי, כל עוד אין הוא נכפה לכך, ובוודאי שאין מניעה לבקש ממנו, בהסכמתו, להעביר אזהרה למטרת הצלת חיים, מכיוון שאזהרה זו אינה חלק מה"מאמץ המלחמתי" אלא מטרה הומניטרית מיסודה.
"קראתי את פסק-הדין של בית המשפט העליון. עיינתי בטענות הצדדים ומסקנתי היא כי דין העתירה להידחות" כותב השופט ריבלין בהחלטתו היום.
"אכן, בית המשפט פסק כאן לראשונה בסוגיה בעלת השלכות חשובות על התנהלותו של הצבא בעת מעצר מבוקשים; סוגיה קשה - שאת קשיותה תאר בגלוי לב המישנה לנשיא [השופט מישאל חשין. נ.י], סוגיה שכללי המשפט הבינלאומי אינם נותנים לה תשובה חד-משמעית. אלא שהתוצאה במקרה זה אינה מצדיקה דיון נוסף".
לדברי ריבלין, התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין איננה קלה אך התוצאה, אותה הגדירה השופטת דורית ביניש, כ"פרצה שעשויה לדרדר את הפעילות בשטח למצבים חד-משמעיים של אי-חוקיות", קשה ממנה.
"תמונת המציאות אכן עשויה להקשות על קביעת כללים גורפים שיפים לכל ההתרחשויות האפשריות. אולם, בעניין אחד הקווים ברורים וחדים - השמירה על כבוד האדם באשר הוא. חובתו של הצבא, התופש שטח בתפישה לוחמתית, להגן על חייו של התושב המקומי. הוא חייב להגן גם על כבודו. עצם העמדתו של תושב כזה, שנקלע לאזור של קרב, בפני הברירה אם להעתר לבקשת הצבא להעביר אזהרה למבוקש ואם לאו - יש בה כדי להעמידו בפני ברירה בלתי-אפשרית. הברירה עצמה אינה מוסרית. היא עצמה פוגעת בכבוד האדם. הנוהל עצמו אינו מידתי על פניו" מסכם ריבלין.
בית המשפט קובע כי לא נמצאה כל עילה לקבל את בקשת המדינה לקיום דיון נוסף ב"נוהל שכן".
