"לפנים היה גן עדן..."

עוזיאל חזן שב למחוזות ילדותו באמצעות ספרו האחרון "בוא אלי לאימילשיל", ספרית פועלים. ואם תעיינו בספריו הקודמים תמצאו שהסופר עוסק באופן אובססיבי במחוזות ילדותו, כפרי הבֶּרבֶּרים במרוקו. עוזיאל חזן, עו"ד ונוטריון, המתגורר בירושלים בשכונת אבו טור, מפנה זמן לכתוב על הרי האטלס, מחוזם של הברברים ועל-ידי כך שב לנופי ילדותו. האין בכך רמז לרצונו של הסופר שמוצא את עצמו רוב עיתותיו שקוע בסביבה עירונית תובענית לזנוח הכול ולזכות בזמן איכות במקומות שהיוו חלק מעברו? יפה למצוא כאן בינינו כותב מוכשר שיודע למצוא פנאי לחקור עולמות רחוקים ובכך להאיר את חיינו באור חדש. הספר אינו עוסק בנו, בחברה הישראלית שחיה בצל העימות הישראלי ערבי, אלא הוא עוסק בחברה הכפרית הערבית בסביבה כפרית הררית, הרי האטלס שנעטפים מדי שנה בתלי שלג. אם אתם מחפשים ספר טוב באמת, כדאי שתניחו את ידיכם על ספרו של עוזיאל חזן. מרגע שנוטלים את הספר להתייחדות לשם קריאה חשים שיש לפנינו יוצר משכמו ומעלה. השפה היא גולת הכותרת של הספר. פשוט חגיגה ענקית למילה הכתובה. מתחילת קריאת הספר, הקורא נשבה בשפה הקולחת והעשירה. אין כאן שפה דבורה אלא שפה משכילית. וכן, צריך לשבח את עוזיאל אשר בוחר לכתוב בשפה כל כך מעודנת ועשירה. כתיבה כל כך נקייה נעדרת במחוזותינו. אנו סבורים שככל שנסתחבק עם השפה יהא לנו ספר עכשווי דקדנטי. אולם לעוזיאל יש משהו לחדש לנו. הוא בכתיבתו, הכול כך טהורה, בורר את המילים באמצעות מסננת איכותית. ואין בספר מילים שיעוררו בך חלחלה, ואין בספר סצנות שיש בהן משום תמונות חרפה נוראיות. אף שעוסקים בנערות צעירות בדרכן ליריד שידוכין הן יוצאות מן המסע טהורות אף שהן היו בגפן ונתקלו לא אחת בהתנכלויות. אומנם היצר החייתי לפגוע ביפה נמצא גם בספרו של חזן, אולם הוא בוחר להגיש לנו זאת באורח מעודן. ולא, לא אגלה לכם את רגעי השיא שהספר ניחן בהם באורח מאוד מיוחד. תצטרכו לקרוא בעצמכם. הספר הוא סיפור וידוי מפי זאידה, בת הכפר, המתארת את מסע התבגרותה. הספר פותח ומסיים בנקודת הזמן שבה חוזרת האישה, נערה בת עשרים ואחת לכפר הולדתה לבית אמה. ובתוך הספר ארוגה תשתית הווי הרי האטלס ובו מסע לקראת חיפוש האחד. המסע הוא מסע כפול אשר בו יוצאות ליריד השידוכין באימילשיל שתי אחיות: הגיבורה זאידה ואחותה דיגי. המסע הוא מסע כפול כי זאידה יוצאת למסע, כאשר ליבה נתון לאיטרי בן הכפר. היא אינה בטוחה ויוצאת לחפש את אושרה ביריד. העניינים מסתבכים ולפעמים נדמה שצריך להגיש למספרת גלגל הצלה, אולם היא גם יודעת בעצמה לנווט את התוצאות למקומות חדשים. "דיגי גדולה ממני בשנה. שתינו כבר זקנות במושגי הכפר. הנערות נישאות אצלנו בגיל שתים עשרה או שלוש עשרה, לפעמים עוד לפני שיש להן מחזור. נערות הכפר אומרות, ברגעים נדירים של חנופה חפה מרגשי קנאה, שאני יפה ויש לי עדיין סיכוי, למרות שאני כבר בת ארבע עשרה, אבל לדיגי אין, כי היא מכוערת, מרושעות שכמותן. אחותי מקסימה וחכמה. דודי זיאד, כשהיה מספר לי על בתי המדרש של העיר הגדולה, דיבר על היופי הפנימי, הנצחי ועל היופי החיצוני, הכלה. על רגשי הנחיתות ועל התחרויות ומאבקי הנפש המתחוללים בקרב התלמידים בנושאי הישגיות ומציאת בן זוג מובחר". (שם, עמ' 17). הספר "בוא אלי לאימילשיל " שובר את מוסכמות ז'אנר הפרוזה אשר פורח במחוזותינו בשנים האחרונות. הוא אינו עוסק בחברה המודרנית המנפצת את כל המיתוסים האפשריים. הוא אינו עוסק בבגידות ובחיפוש אחר ריגושים ורדיפה אחר נהנתנות פרוצת גבולות. וכן, הוא אינו עוסק בחברה המודרנית שסוגדת לאינדיבידואליזם ולקריאת התיגר של האדם החדש שבסופו של דבר לא מוצא את עצמו ולא מוצא את החברה שאליה הוא שייך. הבדידות נחלת האדם המודרני נעדרת מן הספר הזה, שהוא רובו ככולו מונולוג יפהפה מפי אישה צעירה שהתבגרה, שטעמה את שני העולמות ובוחרת לשוב לסביבה הכפרית. זאידה היא המספרת בגוף ראשון של הסיפור, היא אינה הכפרייה חסרת ההשכלה אלא אישה שרכשה השכלה בשנות העשרה. אישה שהגיעה מנקודת התחלה מאוד נמוכה, כפריה מהרי האטלס שנסיבות החיים הובילו אותה לטעום את טעם החברה המערבית. אף שהצליחה לזכות בנקודת מבט מודרנית והצליחה להדביק פערים. היא למדה קרוא וכתוב והצליחה להשיג השכלה של מורה. זאידה בוחרת לשוב לכפר כדי למצוא את האחד ולא רק היא נוהגת כך. הכפריים מלמדים את הקורא הלכות באשר למחויבות המקודשת להינשא. ספרו של עוזיאל חזן הזכיר לי את ספריו של פאולו קאלו ושל ארי דה לוקה. שני הסופרים הללו בוחרים לתאר את החיים הפשוטים של האנשים הפשוטים. ויש להם אמירות חזקות באשר לחיים שאנו חיים. החוויות שאותן עוברות הנערות מזכירות סיפורים מיתיים: הן הולכות ליידעונית בדרך. הן נתקלות ברודפים משונים, מבעירות מדורות וחיות בדרך את החיים. אף שהחברה אינה חברה יהודית מוצאים בספר עניין מעצם טיבו כספר שעוסק בהתבגרות. אף שהחיים הובילו את הגיבורה למחוזות הרחוקים מבית אמה היא דואגת לשוב לבית ההורים. ובכך הסיפור מטעין את בית ההורים במטען עוצמתי. הציווי היסודי האנושי להקים בית נמצא בין דפי הספר. אני מאמינה שהציווי הזה, שהוא כל כך רחוק לפעמים מבני הדור הנוכחי שהרבה פעמים חושב על הגשמה עצמית לפני הגשמת החברות המסורתיות, הוא ציווי אנושי בסיסי. הספר מחולר ל- 25 פרקים, כשכל פרק פותח במוטו מפי הנביא הנודד יוסף בן-תאלמין, דוגמות: "צבור רכוש ותאבד חירותך", "לעולם אל תמצה את ההנאה עד תומה, השאר תמיד מעט מים בנאד". "אדם נזכר בהוריו שאינם בשעה שהוא במצוקה, בין שבדידותו מעיקה עליו ובין שהגיעה שעתו לפרוש מן העולם". "חכם השביל מן ההולך בו"."לפנים היה גן עדן. בא האדם והשחיתו". סיפור האהבה המרכזי בספר הוא סיפור אהבתם של זאידה ואיטרי. לא אגלה לכם מה מתרחש ביניהם אולם אני בוחרת לצטט כמה מובאות שימחישו לפניכם את אופייה של האהבה, שיש בה קסם מופלא וקדום. "אנחנו ידידים טובים, איטרי, מצא לך נערה שמנעוליה נוחים יותר לפתיחה", אני אומרת ומיד מתחרטת על דברי. איטרי מהנהן כמשלים עם גורלו. הוא עדיין שעון על קיר החורבה, הלובשת מעטה אדמוני מוצלל, חלק ונמסוסי, עם היטשטשות קווי המתאר שלה ופניה המקוריים. אניצי קש מבצבצים מסדקים, מבקיעי טין, כאצבעותיו המושטות של טובע, החבוקות בטבעות זהב". שם, עמ' 25. הספר עוסק גם באמונות התמימות הקמאיות של הכפריים בחיפוש המזל והאושר שאינו שווה לחיפוש המזל שלנו כחברה מערבית מודרנית. הנה לכם שלושה כללים: "ראשית- לעולם אל תיסחפו כליל באהבתכן, השאירו לעצמכן תמיד פתח מילוט. שניה - יופי עלול לאזול אחרי הפגישה השנייה, ואופי רע - להיחשף כבר בשיחה הראשונה. ולשלישית - לעולם אל תינשאו לגבר הרואה בכן רכוש פרטי"(בן חאמלין, שם עמ' 65). הקונפליקטים של זאידה בדרך ליריד השידוכין מתחדדים לאור התבגרותה במהלך המסע. "אני רוצה להקפיא בי גם את דם המחזור החודשי שבא עלי בשבוע האחרון וטורד את מנוחתי יותר משהוא מעורר בי חדוות התבגרות. אני סולדת מדמי הניגר, מבשרי החי, מאבדן בתולי הצפוי, נרתעת מיריד הבשרים המצפה לנו. אני רוצה להאריך את המסע המשחרר הזה עד בלי די, הרחק מעבודות הבית והשדה, הרחק מעיניהם הבוחנות והחוקרות של האנשים."( שם, עמ' 67). סיפור מסען של האחיות הוא לבו של הספר. דיגי הצליחה לשוב מן היריד עם חתן ולזאידה נכונה "הפתעה" בשובה לכפר בלא חתן. מרגע שהתרחשה ההפתעה הזאת לא הצלחתי להמשיך בקריאת הספר. הייתי תקועה משום מה באותה נקודת שיא של העלילה ולא הצלחתי להתקדם בקריאת הספר. חלומה של זאידה התנפץ במידה מסוימת בשל המסע הזה ליריד השידוכין. אם נדמה לכם שהקטעים האחרונים בספר מיותרים, הרי שטעות בידיכם. הסיום מציג את הבחירה המחודשת של זאידה בחיי הכפר. היא שבה לאחר שנעדרה מן הכפר שש שנים. כבר לא בת הכפר הקטנה אלא אישה משכילה שיוצאת להשיב את החתן המיועד שלה מן היריד. היא בוחרת במסורת השבטית ולא בחיים המודרניים שמזמנת העיר הגדולה. צריך לקרוא את הספר כדי להבין שהחברה המסורתית השבטית, החברה שחיה בכפרים נידחים, לא מנותקת מהחברה המודרנית העכשווית. וצריך להבין שיש באנשים שטעמו את שני העולמות כבוד לעולם הכפרי הצנוע. חוכמת החיים מנצחת את חוכמת העולם הגדול. ------------------------------------------------------- ספריו הקודמים: נביחות אל ירח כבוי, סיפורים, לדורי, 1976. ארמנד, נובלה, ספרית הפועלים, 1981. אל שלגי האטלס, לילדים, ספרית הפועלים. חותם ברבריה, רומן, ביתן 1991. מבחן החלב, רומן ספרית הפועלים, 1996. כקליפת אגוז, מחזה, מכון יד בן צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט, 1998. זה לא אותו הבית, סיפור, סיפור, ביתן, 2003. פרסים ספרותיים: פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול תשנ"ח. הפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.