המוזיקה מנגנת את השירה, והשירה נאחזת בקולות. 'הדממה' היא תרחיש ההרפיה ממתחים סמויים אין סופיים בהן נרקמים יחסי גומלין בין מעורבות אישית לקולקטיבית ויוצרים אנדרלמוסיה מערכתית בפיוזים הקצרים או הארוכים הזורמים שתי וחזור מתאי המוח אל תאי הנפש, נארגים בחוטי כסף סמויים של השכל והרגש ויוצרים מילים שמנסות לגעת ולדלות את העיקר מהטפל.
פישהוף קורא לספרו החדש: "דממה לארבע ידיים", כשברקע נשמעות מנגינות ערבות וחודרות אשר מעוררות סקרנות תוך כדי מנוחת הגוף והנפש (ע' 7): "נִדְמֶה שֶׁהִגַּעְתִּי לְאִי שֶׁאֵינוֹ מוֹפִיעַ בַּמַּפּוֹת/אִי, שֶׁבּוֹ נָשְׁפוּ מִלִּים/שֶׁנֶּאֶמְרוּ רַק פַּעַם אַחַת"...
המשורר אנדרי פישהוף הוא משורר דו-שורשי. הוא נולד צמח ועשה חיל בשפת תרבותו במדינת רומניה. בבואו לישראל כבר היה משורר ידוע ומוכר כשמאחריו ששה ספרי שירה ופרוזה בשפה הרומנית. בנוסף לאותות הערכה ופרסי שירה בהן זכה כיוצר מוערך במולדתו הישנה. כאן בארץ, כמו נולד מחדש עם השפה העברית והרי ציטוט בהמשך השיר: ..."אִלּוּלֵי הָיִית בְּתוֹכִי זְמַן כֹּה רַב, לֹא הָיִיתִי מֵעֵז לְהִשָּׁאֵר". המשפט, דו-משמעי. השפה העברית הייתה בתוכו זמן רב והיא פורצת מתוכו החוצה ללא כל מאמץ או קשיי שפה שמסתמנים אצל יוצרים במעברי תרבויות. לסיום השיר רשם: "הַמִּילִּים הַלָּלוּ הוֹלִידוּ שָׂפָה./שָׂפָה אַחֶרֶת"//"חַג בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל הַשָׁבָה עַצְמִית". הנה כי כן, 'ההשבה העצמית' היא היא בעוכרי המשורר אנדרי פישהוף אשר שבעת ספריו בשפה העברית זכו לראות אור בהוצאות ידועות כמו: "עקד"; "הקיבוץ המאוחד"; "ו
עיתון 77". שיריו של אנדרי מתפרסמים במגאזינים ספרותיים מוכרים, וכן בעיתונות היומית בארץ ובתפוצות.
המשורר אינו כותב שירה פוליטית אלה אם כן הגיעו הדברים אל סף השבירה. וכך הוא רושם (ע' 44):..."אֶרֶץ מְבֻלְבֶּלֶת, לֹא מַגִּיעָה לְסִפּוּק".//"מֵעָלֶיהָ רוּחוֹת מִתְחַלְּפוֹת/ מִצְטַלְּבוֹת, כְּמוֹ רַכָּבוֹת מִתְנַּגְּשׁוֹת./ אַחֲרֵי זֶה דָּבָר אֶינוֹ זָז/לְאַף כִּיוּוּן". ולאחר קביעת העובדות באה התוכחה: "אֶרֶץ שׁוֹטֶפֶת פָּנֶיהָ בִּשְׁאֵרִית /זֵעָה מֵעִמְקֵי כַּפַּיִם/שֶׁשַּׁכְחוּ אֶת מַגַּע מוֹט הַדֶּגֶל/הַמּוּרָם"...
וגם בשיר נוסף (ע' 45) מעלה המשורר סוגיית חוסר העניין שמגלה השלטון למולדת: ..."הָאָרץ מַעֲלָה חֲלוּדָה בְּטֶרֶם זְמַן./לְפִנּוֹתֵיהָ הַמְכֻסוֹת צֶבַע הָאָבְדָן הִתְגַנְּבוּ כָּל "הָאַל תַּעֲשֶׂה הָאֶפשָׁרִיִּים". ומוסיף: ..."מִי יִמְרַח עַל הָעוֹר הַנֶּחְשָׂף/שִׁכְבָה שֶׁל/ אַהֲבַת מוֹלֶדֶת"?...
אינני יודעת עד כמה פוליטי או א-פוליטי המשורר בישותו, אך אני מאמינה כי הגיע לישראל מתוך אהבת הארץ. האידיאולוגיה לעיתים מתעתעת, סותרת על פנינו וחורשת בנו עמוקות. אך ראה זה פלא הרוח הישראלית כל כמה שהיא נופלת לא פעם אל התהומות, כך היא שבה וקמה כל פעם מחדש בדרך נס, יוצרת תובנות ומוסיפה לנו נדבך נוסף לחיזוק המורל. נושא זה מובא בשורותיו של המשורר (ע' 51): ..."לְעִיתִּים אֳנִי מֵעֵז לִסְלֹחַ לְעַצְמִי/מִתּוֹךְ בֵּיתִי הַמָּלֵא חֲשָׁשׁוֹת/כְּמוֹ לַבָּה הַמַּכָּה/מִתּוֹכְכֵי הַר גַּעַשׁ/שֶׁנֶחֱשָׁב כָּבוּי"...
'האור והצל' שבים ופוקדים שירתו של פישהוף לאורך כל הספר. ומטבע הדברים יוצרים כפל משמעויות בקובץ שלפנינו. גם אם נניח שצל ואור אינם באים יחדיו, בבירור נאמין בקיומן בעת ההיחשפות לפני 'האמת' (ע' 50): ..."אֶצְלֵנוּ בְּעֵת הַצְּפִירָה/ הַיּוֹנִים מִשְׁתַּגְּעוֹת./נוֹפְלוֹת מִגְּבָהִים,/נִתְקָעוֹת בַּמָּעוֹף שֶׁל עַצְמָן,/מְפַשְׁפְּשׁוֹת בְּזִכְרוֹנָן /אַחַר הַדֶּרֶךְ לַעֲנַף הַזַּיִת/הֵן עוֹזְבוֹת אֶת הַגּוֹזָלִים/לֹא מוּכָנִים לַצֵּל שֶׁבָּאוֹר"//"לְיִלְלַת צָבוֹעַ רָעֵב".
ונסתייע בהקשר דומה, בתהליך היזכרות אסוציאטיבי של רגעי פרידה מאביו אשר זהות במהותן לסיטואציה שהזכרתי קודם (ע' 60): "מִן הָרְאִי הַמָּלֵא אֵדֵי נְשִׁמוֹת/ מַבִּיט בִּי אָבִי/מֵאֵי שָׁם/וַאֲנִי לֹא מְעֵז לְנַגֵּב/אֶת עִמְעוּם שִׁכְבַת הַכַּסְפִּית /מֵעַל פְּנֵי הַזְּכוּכִית"//"מַה נּוֹתָר אִם לֹא הַהַשְׁוָאָה/אֲנִי מוּל עַצְמִי/בֶּעָתִיד שֶׁאֵלָיו הִגַּעְתִּי"...
ומהו 'העתיד', אם אינו שאוב או נשען על 'העבר'? זיכרונותיו של פישהוף קשים וכבדים ומחשבותיו נגררות לעבר ונודדות להווה בחוסר מנוחה.
אולי לראשונה אני מוצאת ביצירותיו (שהיה לי ל
כבוד לסקור בעבר) כי הוא נכנע לכאבי העבר, ומבטא את הכאב והכאוס באופן גלוי כמובא (בע' 61) "הִשְׁאַרְנוּ מֵאָחוֹר/שְׁבִיל שֶׁל פְּרֵדוֹת/וְנֶאֱבַדְנוּ בְּמַרְאָה שְׁחוֹרָה/שֶׁל עָשָׁן /שֶׁדַּרְכּוֹ כְּבָר לֹא רוֹאִים/אֶת לִקּוּיֵי הַשָּׁמַיִם".
והקלפים שבים ונטרפים כל העת מחדש (ע' 13): ..."כָּל חַיַּי הָיִיתִי בֵּין לְבֵין/גַֹּם כְּשֶׁזָּרַמְתִי /עִם הַנָּהָר הַבָּטוּחַ/עָמְדוּ מוּלִי שְׁתֵּי גָּדוֹת/ וְהַכֹּרַח לְהַחְלִיט בִּן רֶגַע/בְּלִי לִרְאוֹת אֶת הַנִּסְתָּר/שֶׁמִתַּחַת פְּנֵי הַמַּיִם/אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הָרֶגַע הַבָּא".//"עַכְשָׁיו אֲנִי מִתְקָרֵב בְּדַּרְכֵי עָפָר/וְסוֹגֵר מַעְגָּל מֵאֲבוֹתַי וּבַחֲזָרָה אֲלֵיהֶם". ועוד טרם פסק הזעם מלפעפע ולבעור הוא רושם (בע' 62): "כְּמוֹ נֶעֱצַר/לִפְנֵי קְצֵה הַגּשֶׁר//צַעַד אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם"//"וַאֲנִי מֵעֵבֶר לְעַצְמִי"... והסקפטיות מובאת במלוא העוצמה במשפטו הבא: ..."העדרי יכאב כמו/עיניים יבשות ברוח"... משפט אשר רק ממחיש את עומק רגישותו לחְסֶר שבקיום ההולך מדכי אל דכי.
אך לצד הקיום העגום, תמיד יש לראות את חצי הכוס המלאה המעוררות לחשיבה יצירתית והפעם הרשתי לעצמי להפוך את המשפטים על סדרם (עמ' 63): "כְּמוֹ הַיָּם, שֶׁהִנּוֹ כְּרָקִיע מְרֻקָּן מִכְּחוֹל עַצְמוֹ./מִתְמַלֶּא בְּמַיִם חֲדָשִׁים בְּלִי לְהַרְגִּישׁ".//"כָּךְ אֲנַחְנוּ/ כְּבוּלִים בְּהֶעְדֵר הַהֲגַנָּה/שֶׁל נְשִׁיכַת מִלָּה חַסְרַת מְנוּחַה/חוֹלְמִים כִּי מִתְבַּהֲרִים"...
ואחרי הפן הכואב והאפל של מהות היצירה הבאה מנשמת המשורר, הבה נעיף מבט אל הפן המואר יותר שבגנוז. ויש תפנית. שורותיו דנות הפעם על 'האשר' (ר' בע' 12): "שָאַל מַהוּא הַגָּעְגּוּעַ?/כְּאֵב הַחֹסֶר, הֵשַׁבְתִּי./וּמַהוּ כְּאֵב הָאֹשֶׁר - /הִמְשִׁיךְ לָחַץ בֵּין רַקּוֹתַי./זוֹ הַעֻבְדָּה הַיְדוּעָה מֵרֹאשׁ/ שֶׁהַכֹּל יַחְלֹף"... ואולם, בדרג העליון בו האדם נפרד לדרכו מוסיף המשורר ורושם: "כְּאֵב הַחֹסֶר וּכְאֵב הָאֹשֶׁר יִתְאַחֲדוּ/ לְדַקַּת דּוּמִיָּה אֵינְסוֹפִית"...
כמובן ניתן להעניק פירוש גם בדרך הארצית הרגילה קרי השיר (ע' 57): "שָׁם גַּם הָאֹשֶׁר/שֶׁמוּבָנָיו מִתְחַלְּפִים/כַּעֲלֵי שַׁלֶּכֶת/הַמְּכַסִּים אֶת הָאֲדָמָה/וְנוֹלָדִים מֵחָדָשׁ/בְּתוֹך אֲחֵרֵים"//"שָׁם גַּם אֲנַחְנוּ".
כאמור, אין 'סוף' מוחלט. שכן, תמיד יש 'התחלות' חדשות (ע' 55): "נְשִׁמָתִי מִתְמַלֵּאת בְּחֶלְקִיקִים/חָשַׁבְתִּי אֲבוּדִים,/וְנֶחְנֶּקֶת בְּחִבּוּק הַמִילִים/שֶׁטֶּרֶם נִכְתְּבוּ"...
בשירתו הארס פואטית של אנדרי פישהוף, ניתן להרגיש היטב את משמעותן של המשפטים ואת ערכן האמנותי אשר סוחפים את הקורא מהמודע אל התת-מודע וחוזר חלילה (ר' ע' 17): "פְּרוֹבִינְצִיָּה זֹאת הַמְּכֻנָּה עוֹלָם/שְׁסוּעָה/ מִמַּאֲמַצִּים לְהִתְגַּלוֹת/מִתּוֹךְ הַלִּקּוּי הָעַצְמִי"//"מֵעֵין אִי-יְצוּר הַמִּתְחַבֵּא/בַּמֶּה שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ". וכל זה משול לנחשול של חשיבה שירית.
ולסיכום, כל אותן 'האמיתות' המובאות במילותיו של פישהוף, מוצקות ומיועדות לקשב. כל שביכולתנו זה להבין את חוסר שליטתנו על הקורה, מול 'יצר ההישרדות' החזק מכל תובנה אנושית. לפיכך, יש לנו צורך מתמיד להמשיך הלאה (ע' 68): "אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁבִּי/מַמְשִׁיךְ לִבְנוֹת אַרְמוֹן בַּחוֹל"//"כְּמוֹ מִבְרֶשֶׁת עֲנָקִית הַגּוֹרֶפֶת אֶת קַרְקָעִית הַיָּם".
ואני מוסיפה: 'לרצות להיות ולא לחדול'. זאת מהות היות האדם והיות השירה אשר נדלות מהנימים הכי עמוקים והכי נצורים.
ואסכם כל זאת במשפט המתמצת את הקובץ, הלקוח משירו (ע' 70): "הָאֱמֶת,/אֵין סִיּוּם לַיְצִירוֹת./הֵן קַיָּמוֹת גַּם אַחַר הַכֹּל,/וְגַם אַחֲרֵי אַחַר הַכֹּל,/מַמְשִׁיכוֹת לְהִסְתַּתֵּר/בִּמְבוֹךְ הַנְּשִׁימוֹת"...
