דברי פתיחה - מתוך "אימת הנוחיות" של ניר בר-מנחם ההשראה וההארה הם דברים אשר נוחתים עלינו. אין אנו יודעים מתי יבואו או לכמה זמן יחליטו להישאר בחברתנו. זוהי ללא ספק תחושה אשר מותירה אותנו המומים ולעיתים חסרי אונים, אך כאשר שיאה חולף לו, זהו השלב בו אנו יכולים להתחיל ולבטא אותה החוצה בצורה חומרית, איש איש בדרכו שלו.
אני חושב שהצורך בכל נובע מהרצון שלנו לשתף ולחלוק עם העולם את ההרגשה, את החוויה ואת מה שהביאה איתה.
כאשר אדם מבטא את עצמו באמת ומבפנים, ולא מנקודת הנחה שיצירתו היא למטרת רווח, הוא משאיר בה פיסה נכבדה מנשמתו. ביום שיצירה זו רואה אור, נחשפת פיסה מנשמתו ברבים. דבר מפחיד מאין כמוהו, הדורש אומץ רב.
דברים כה רבים נאמרו על הנושא מפי כל-כך הרבה אנשים, אך באשר לי, יש אמת אחת - הדבר הפוגע ביותר הוא ההתעלמות מהיצירה, שהיא באופן ישיר התעלמות מפיסת נשמתו של היוצר.
תאהבו תשנאו, תנשקו תרקו, תטיפו בעד או נגד - רק תגיבו!
אני מקווה שספר זה יגרום לכם לאיזושהי תגובה, תהיה התגובה אשר תהיה.
קריאה מהנה,
ניר בר-מנחם
__________________________________________________________
אני בסך הכל רציתי כלב - מאת ניר בר מנחם (מתוך הספר "אימת הנוחיות" הוצאת "חלונות" של "גוונים")
מאז שאני יכול לזכור את עצמי, תמיד רציתי לגור בקיבוץ או מושב (כשהייתי ילד לא הבנתי מה ההבדל ביניהם, הם נראו לי בדיוק אותו הדבר). התחננתי בפני הוריי בכל הזדמנות שהייתה לי שנעזוב את העיר. הטבע, המרחבים הפתוחים, בעלי החיים, לגור בבית פרטי, ילדות הטבע היפות, לטפס על עצים, לצאת לטיולים רגליים וחיפוש אחר הרפתקאות - קסמו לי עד מאוד.
רציתי שיהיה לנו בגינה עץ תפוז או אשכולית כמו לדודים שלי מכפר יונה. כל אסוציאציה שהייתה לי עם המעבר הייתה חיובית, ואפשרה לילד היפראקטיבי כמוני את החופש ומרחב הפעולה לו הוא זקוק. אך עם כל הכבוד לתיאור הפסטורלי, הדבר אותו רציתי יותר מכל היה כלב. הייתי מוכן להתפשר ולהישאר לגור בעיר בתנאי שיקנו לי כלב. אימא שלי הייתה תמיד אומרת שהיא לעולם לא תכניס כלב לדירתנו, מפני שהוא יהרוס לה את הספות וימלא את הבית בשערות. "ומי ינקה אחריו, אתה?" הייתה שואלת. "כן, אני אנקה", עניתי בקול תמים. "כן בטח... אתה תנקה..." אמרה בביטול.
בכל יום הולדת הוריי היו שואלים אותי ואת אחותי הקטנה, נעמי, מה אנחנו רוצים במתנה. נעמי תמיד הייתה מבקשת פוני. בינינו, גם כשאתה ילד קטן אתה יודע טוב מאוד שזוהי בקשה מעט מוגזמת ולא כל כך הגיונית. הרי אנחנו גרים בבית משותף. אבל כלב... יש לזה תקדים. ישנם המוני בתים בעולם שיש בהם כלב גם אם לא מדובר בבית פרטי. כמו גלית וירבה, לדוגמא, שגרה מעבר לרחוב.
בכל יום הולדת כאשר הייתי מביע את בקשתי, אבא שלי היה לוקח אותה בחשבון, אך לפני שהיה מעכל ומעבד אותה אמא שלי הייתה מתנגדת בתוקף וחוזרת על טיעון הספות שלה. בדיעבד, אני חושב שפשוט לא הייתה לה גישה לבעלי חיים. היא מעולם לא גידלה חית מחמד, גם לא בתור ילדה, ולכן היא לא ידעה מה היא מפסידה. זה לא שהיא שנאה בעלי חיים, היא פשוט אהבה יותר את הספות שלה. היא העדיפה לאהוב כלבים מרחוק, בבתים של אחרים.
כשמלאו לי שבעה אביבים, שוב ביקשתי כלב כמתנה ליום הולדתי. זה היה היום הראשון של השבוע. אימא שלי החליטה שניפגש בעמק השווה, ושכנעה אותי להתפשר על ארנב. הסכמתי מפני שטוב ארנבון אחד ביד מכלב על העץ. כבר בצהריי אותו היום, כשחזרתי מבית הספר, הלכנו לחנות החיות לבחור לי ארנב. מצב רוחי היה ירוד, מפני שיום הולדתי תמיד היה נופל על היום הראשון ללימודים לאחר החופש הגדול. מרוב התרגשות ודכאון של כל חבריי לכיתה, כולם היו שוכחים לברך אותי ונזכרים רק לאחר יום או יומיים.
כשהגענו לחנות בחרתי את הארנב הכי יפה, הכי גדול והכי לבן שהיה שם. כששבנו הביתה חיכה לו ארגז מרווח שאבא שלי הביא מהחנות שלו. ריפדנו את הארגז בעיתונים, קישטנו אותו ופיזרנו עלי חסה כדי שיהיה לארנב מה לנשנש. החלטתי לקרוא לו ג'ורג'.
בשעות אחר הצהריים כבר ירדתי עם ג'ורג' אל הגינה של ביתי. כל ילדי הבניין הפסיקו את מה שעשו ורצו לראות ולהתפעל ממנו. הוא באמת היה ארנבון אצילי, יפה תואר ומיוחד במינו.
לאחר שההתלהבות דעכה והרוחות נרגעו, קשרתי לו חוט דק מסביב לצווארו והתחלתי להסתובב אתו בגינה ולשחק אתו כאילו היה כלב. אפילו זרקתי לו מקלות ובאמת ובתמים חיכיתי שהוא יתפוס ויחזיר אותם אלי... זה לא קרה. כך העברנו ג'ורג' ואני את זמננו עד לשעות הערב. כשעלינו השכבתי אותו לישון בארגז שלו והתחלתי להתארגן לשינה. התרחצתי, אכלתי, שמתי לג'ורג' חסה שלמה בארגז, איחלתי לו לילה טוב והלכתי לישון מחוייך מאוזן לאוזן. הייתי משוכנע שבאימונים נכונים אני אהפוך את הארנב הזה ל"כמעט כלב".
בבוקר שלמחרת כשקמתי ג'ורג' עדיין ישן, ואימא שלי ביקשה ממני לצאת בשקט כדי לא להעיר אותו. כל אותו היום בבית הספר בער לי לחזור הביתה. לא יכולתי כבר לחכות לחזור הביתה, לשחק ולאמן את הארנבון החמוד שלי.
בסדר יום זהה כמעט לחלוטין חלפו להם שאר ימי השבוע, עד שביום שישי בצהריים חזרתי הביתה ונוכחתי לגלות שאימא מחכה לי עם פרצוף עצוב. "למה את עצובה, אמא? איפה ג'ורג'?" שאלתי בדאגה. אימא סימנה לי לשבת לצידה ואמרה: "ג'ורג' נפטר..." לא הבנתי מה קרה, הרי טיפלתי בו כל כך יפה, ואלוהים יודע שאי אפשר היה להגיד שהוא לא היה בכושר. אימא חיבקה אותי בחום וברוך. בכיתי במשך כל אותו הערב. כשאבא חזר מהעבודה הוא לקח את ג'ורג' וקבר אותו בדיונות ליד הים (או לפחות זה מה שהוא סיפר לי שעשה אתו...).
כעבור מספר שנים טובות העליתי את ג'ורג' כנושא שיחה בארוחת הערב המשפחתית של יום שישי. סיפרתי בגאווה כיצד טיפלתי בו כל כך יפה וכמה אני מתגעגע אליו. הוריי חייכו לעצמם, ואבא שלי סימן לאמי בתנועת ראש שהגיע הזמן לספר לי את האמת. היא סיפרה לי שבכל לילה הארנב היה מת, כנראה מאפיסת כוחות. היא המשיכה וסיפרה לי שבכל בוקר היא הייתה אומרת לי שג'ורג' ישן, על-מנת שלא להעציב אותי וכאשר הייתי הולך לבית הספר היא הייתה רצה וקונה לי ארנב חדש. כך מיום ראשון ועד ליום שישי. כשנגמר השבוע היא הבינה שהעסק הזה אינו יכול להימשך עוד, גם מפני שחנות החיות סגורה בשבת וגם מפני שרחמנות על הארנבים.
תוך כדי שהיא סיפרה לי את העדכון הזה די התביישתי. לא היה לי נעים מהארנבון שלי, או יותר נכון - הארנבים שלי. ואני, בסך הכל רציתי כלב...