מה יש בו בהסכם אוסלו גורם לכל-כך הרבה אנשים לתמוה, להרים גבה, ובכלל להתווכח?
האם אלו הדברים שהובטחו לנו ולא קויימו? האם אלו המקרים הקיצוניים והמוזרים שהוא הביא?
הבה נבחן את הדברים.
ההסכם לידתו ובחרותו בחטא. יוסי ביילין החל מקיים את המגעים עם אנשי הציבור הערבים, ללא אישור, ובלא ידיעת הממונים עליו ובלא כל סמכות (דבר שהוא אינו מסתיר ואף מתגאה בו באחד מספריו. אך יוסי ביילין, במעמדו דאז, לא יכול היה לדחוף את ההסכם המתגבש. הוא נזקק לאדם בכיר, אדם שיודע כיצד למכור הסכם ו/או לקנות את דעת הקהל. כך הוכנס שמעון פרס לסוד העניינים.
אך מה אינטרס יש לו לפרס בהסכם שכזה? על שום מה ולמה לו לעשות מאמץ כה גדול לשכנע את רבין בנחיצותו של הסכם שכזה, הסכם שחסר את הפנים הביטחוניים שישראל מקפידה להכניס לכל הסכם (פנים הכוללים סעיפים שדנים בכל פרט ולו הקטן ביותר כמו גובה הבניינים המותרים בהקמה, מספר עצים וכו', סעיפים שהוכנסו לאוסלו ב' ומעולם לא קויימו).
בשלב זה נרקמה הקמתו של מרכז פרס לשלום, מרכז שיהווה מקור לתרומות של מדינות אירופאיות ושל גופים אחרים, אך למעשה יהיה צינור לכיסו של פרס ולכיסם של מקורביו ושל עיתונאים שיש לקנותם למען יפרסמו את הדברים הנכונים.
בסוד העניינים הוכנס גם שושבין בשם חוסני מובראק, שחשש לכיסו בכל פעם שיאסר ערפאת הראה סימנים של ויתור (למרות שגם לכיסו של זה הוזרמו סכומי כסף אגדתיים), כך יקל עלינו להבין את רוגזו של חוסני מובראק בעת טקס החתימה בקהיר.
צד נוסף של המשולש פרס-ערפאת-מובראק התגלה בעת ההחלטה על עסקת הגז עם מצרים. ברק נכנע ללחציו של פרס, וכמובן לסכומי עתק שהופקדו בחשבונו ונתן את זיכיון הספקת הגז לחברה מצרית שמקורבת לחוסני מובראק.
כעת נשאלת השאלה איך הדבר לא התגלה עד כה. ובכן למי שיש כסף יש כוח, למי שיש כסף יכול לקנות את דעת הקהל, למי שיש כסף יש הכל (עולם מעוות אך ככה הם פני הדברים).
ערפאת בטוח במקומו כל עוד פרס בשלטון. פרס בטוח בשלטון כל עוד הוא מחזיק בתיקו קופות השרצים של שרון ושל אישי ציבור אחרים. כך שהמעגל המגן על שמעון פרס מרופד בדולרים ובאיומים.
ועובדה היסטורית קטנה מפיו של משה שרת: כבר בשנות ה-50' (כך כותב שרת ביומנו משנה 1957) - הן שנות הצנע, חגג לו פרס במסעדות פאר, קנה עיתונאים, ודאג לכך ששמו הטוב יפורסם ללא כל קשר למציאות.
