בעקבות פרסום הכתבה על מורי שאול יודקביץ, אני רואה חובה מוסרית לעצמי לכתוב ולפרסם חלק קטן ממה שהאיש הדגול הזה עשה, לא רק עבורי, אלא עבור כל העולם.
המכון לקבלה סובל מדי יום השמצות והכפשות מצד אנשים שבאים לרגע, מתרשמים מדברים חיצוניים, לא מפנימים את התורה, ויוצאים אחר כך החוצה ומפרסמים דברים שהם בהחלט בגדר לשון הרע, כמו אושרת קוטלר, למשל, ואין פוצה פה ומצפצף.
מה שקורה במכון לקבלה הוא, שנמצאים שם אנשים שמעניין אותם לא רק מצב החשבון שלהם בבנק או הקריירה האישית שלהם והילדים שלהם, כמו כולנו.
האנשים במרכז לקבלה הם אנשים שרוצים לתקן את העולם. והם יודעים ומאמינים שבכוחה של הקבלה, ובעיקר ספר הזוהר, לעשות זאת.
הם ממשיכי מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי. הם לוחמים ללא חת. הם הולכים מבית לבית, בגשם, בחום, בשרב, סופגים אלפי דחיות מאנשים שהם רוצים לחלק להם זוהר בחינם.
כמה פעמים דפק שאול על דלתות של בית, בשלג, בקור, בשעות לילה מאוחרות. כמה פעמים עשו זאת כל אנשי המרכז לקבלה, בנחישות, באהבה, בסבלנות. באורך רוח. באמונה. בשמחה.
כמה פעמים דפקתי על דלת של בית וספגתי עלבונות ודחיות, כאשר בסך-הכל באתי להציע להם סט של זוהר בחינם (!).
באים לאנשים ומציעים להם משהו שיציל את חייהם, והם מסרבים.
אבל אנחנו ממשיכים. מבית לבית, מדלת לדלת. עד שנציל את העולם.
אם אנחנו לא נעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת.
אנחנו הקומנדו של רבי שמעון.
אנחנו חיל החלוץ.
אסור לנו ליפול.
שאול היקר: אני יודעת שאפילו כשאתה בבור, אתה לא נופל ברוחך, כמו יוסף שנפל לבור. הוא יצא ממנו מחוזק ומאושש.
ימים יגידו מי מקובל אמיתי ומי לא. האמת סופה לצאת לאור.
ועד אז, חזק ואמץ.
האור סופו לנצח.
