כדי שהדברים שלהם ישמשו תזכורת רעשנית, כדי שלא נרדם בשמירה, כדי שלא נשכח, צריך אותם, את הקיצוניים ואפילו שהם מעוררים חלחלה, פחד, זכרונות מכאיבים. כל עוד הם לא באמת מאיימים או מסוגלים להרוס את המדינה אני לא מפחד מהם.
אמר לי מישהו: הם מסוגלים להשפיע בדברים שלהם. אבל ראינו את גודל ההשפעה שלהם אצל קיצוני גוש קטיף וגוש אמונים. בסופו של יום, אלה רק שוליים קיצוניים שכוחם בהפחדות אפוקליפטיות על קרעים ושסעים ומלחמות אחים מדומות.
"תשועת השם" לא באה כהרף עין ואת יצחק רבין המשיך אריק שרון. יגאל עמיר היה מאמין בחלומותיו הפרועים שאריאל שרון יסוג מעזה וימחק את גוש קטיף? אז ממה יש לנו לפחד? מהרוצח הבא? רציחות פוליטיות לכל היותר עיכבו תהליכים לזמן קצר, ולעיתים אפילו זירזו אותם.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות הוא שיגאל עמיר יראה מתוך מחילת העכברים שלו איך המדינה החילונית הזאת פורחת, עושה שלום, מחזירה שטחים, וגם חזקה תרבותית.
לכן, לא צריך להפריע לנו שמשפחת עמיר וחבריהם מדברים. לא צריך לאיים עליהם ולא להראות שאנחנו מפחדים מהם ומשכמותם. אין לנו שום סיבה.
