קראתי את כתבתה המעניינת של ד"ר רוגינסקי
ב"שלום טורונטו" שפורסמה גם ב- Nfc. אני מתאר לעצמי שכמוני כך גם מרבית הקוראים מצאו נקודות השקה בין ניסיון חייהם בטורונטו לבין המתואר בניתוחה המרתק למצב המהגרים בעיר.
ברצוני להעלות ספק ביחס לתיאור המצב על-פי הכותבת. למרות התיאור האוטופי של ה"חיים בטורנטו" אל לנו לשכוח שאסור להתפס בשאננות והרגשת שייכות נוחה ומשכרת. הנקודה עליה אני רומז וייתכן שאחדים יראו בה כהיסטרית או פסימיסטית היא בניסוח מדויק פוליטית "הניכור החברתי", ורתיעת המקומיים מכך, או בלשון קשה יותר חשש מאנטישמיות ושנאת המהגרים.
כפי שציינה ד"ר רוגינסקי, האוכלוסיה היהודית והישראלית בטורונטו יצרה לעצמה חיי קהילה ותרבות אוטונומיים, דבר זה שלעצמו מבורך, אין ספק כי קיימת חשיבות רבה בשמירה על זהות לאומית ודתית. אולם במקביל מצב זה יצור ניתוק וניכור מהציבור הרחב בעיר, ועשוי בעתיד להעכיר על היחסים שבין התרבויות השונות.
לפתרון מצב זה ניתן לציין שתי גישות. האחת, של המשתקע לטווח אורך - היטמעות באוכלוסיה והפחתת סממנים ישראלים/יהודים (לדוגמא: ציון חנוכה וחג המולד במשותף או חינוך במוסדות ציבוריים ואף פרטיים נוצריים). גישה שניה שמירה על סממנים מובדלים (וחלום לחזור לישראל ש"נהיה מסודרים").
נקיטת אחת מהאפשרויות שציינתי אינה פותרת את הבעיה האמיתית אותה אני מזכיר במאמר זה. כידוע מדיניות ההגירה הקנדית מתירנית מאוד ביחס לשכנה הגדולה מהדרום, ואילו רעיון ההגירה לקנדה ותפיסתה כ"אליס איילנד" החדש לארה"ב לא הומצא על-ידי המוח היהודי. ביקור מיקרי במשרדי ההגירה יגלה לנו כי קיימת שפה ה"רישמית" חדשה בחלקים נרחבים בקנדה (שפה המוכרת לחלקנו משירות המילואים או עבודות האריזה של הבית בישראל).
כפי שקורה במדינות רבות באירופה פתיחת שערי ההגירה כמעט בלא הגבלה מביאה עימה גלים של מהגרים ממדינות עולם שלישי, מדינות רדיקליות ופונדמנטליסטיות ובין השאר מהמזרח התיכון (ואין הכוונה לישראל). המדינות המפותחות והמתקדמות ביבשת הישנה כמו צרפת, איטליה וסקנדינביה מציגות תמונה מפכחת ומפחידה על הצפוי בקנדה. מהתרשמות אישית אני יכול לציין כי קשה היה להבחין בין הקסבה בשכם לבין השוק בפירנצה על אף המרחק הגאוגרפי והתרבותי.
מהמאמר של ד"ר רוגינסקי עולה כי הבעיה הנ"ל אינה עולה כלל בדעתה. אינני מתיימר לטעון כי הבנתי אודות הפסיכולוגיה של המהגרים הישראלים מתקרבת להבנתה של המלומדת הנכבדת, אולם כבן ל"עם הנצח" החשש מפני שנאת זרים מנקרת תמיד במקום מרכזי במוחנו. ניתן לבסס את עמדתי על עקרונות משוק ההון, השקעה הנושאת תשואה גבוהה (כדוגמת איכות חיים גבוהה, הכנסה גבוהה וכד') מושגת בדרך כלל על-ידי השקעה בעלת סיכון גבוה. הסימנים המעידים שהופיעו בצרפת מתחילים להופיע במחוז קוויבק, כך זכורים לנו הארועים מלפני שנתיים בבית הספר במונטיריאול. אל לנו לשכוח כי גם במוסדות אקדמאיים המובילים בקנדה הופיעו מקרים מפחידים שלעצמם כדוגמת ההפגנות בקונקורדיה בעת הרצאתו של בנימין נתניהו וכן ביטול הרצאתו של אהוד ברק.
אם חשש זה מפני התחזקות האנטי ישראליות נראה לציבור הישראלי עדיין רחוק. ניתן להעלות גם את החשש כי הסבלנות הקנדית הידועה תשתנה ביום בו יתברר כי אוכלוסיית המהגרים מאיימת על ההגמוניה של התושבים המקוריים של הארץ או פוגעת לדעתם באיכות חייהם. דוגמא לכך ניתן לראות מגילויי שנאת זרים שהתרחשו לאחרונה באוסטרליה השלווה, עד לאחרונה גן עדן למהגרים.
אשר על כן, אם יותר לי לנסות ולהציע פתרון לשאלה שהופיעה בסוף מאמרה של המלומדת רוגינסקי, מדוע למרות המצב הנוח יחסית של המהגר הישראלי בקנדה עדיין קיימת האופציה הישראלית. הרי שהחשש מפני שינוי ביחס לציבור המהגרים הישראלי בקנדה הוא אשר משאיר את הרצון או החלום לחזור ארצה בלב המהגרים הישראלים. הרי בשביל זה הוקם הבית היהודי בארץ ישראל, לא?!.
