זה כל כך עצוב (ואין בקולי נימת ציניות כלל וכלל) לראות את חייהם הקשים של הערבים בעזה וביהודה ושומרון. חייהם קשים מנשוא, אין עבודה ואין תקווה לעתיד טוב יותר. כמה אנחנו נהנים (אנחנו = התקשורת) להקרין את סבלם ביום ששי ביומן. הלקאה עצמית, אין מתאים ממנה לקראת יום כיפור.
בואו נבחן את אשמתנו.
אשמנו כאשר נאצר סילק את אנשי האו"ם מסיני ומרצועת עזה.
אשמנו כאשר ביקשנו מהמלך חוסיין שלא להצטרף למלחמה, והוא בכל זאת הצטרף.
אשמנו כאשר חכנו (משה דיין חיכה) ל"טלפון מחוסיין" כדי שנוכל לעשות שלום.
אשמנו כאשר ירדן ויתרה על יהודה ושומרון, וניתקה כל זיקה בינה ובין הגדה המערבית, והבהירה עד כמה לא אכפת לה מהערבים היושבים שם.
אשמנו כאשר ניסינו להגיע להסכם שלום (כושל לדעתי אך זה לא לענייננו) באוסלו, ונעננו בפיגועים שכוונו בידי ערפאת.
אשמנו כאשר הצענו לערביי הגדה 97% מהשטח ובתמורה קיבלנו מאות הרוגים.
אשמנו כשלמעלה 90% מערביי יש"ע היו תחת שלטונו של ערפאת, ואת סבלות הכיבוש אנחנו קיימנו.
אשמנו כשהספר הנמכר ביותר בקרב ערביי יש"ע הוא "מיין קאמפף"
אז אנא מכם, הכו על חטא ביום כיפור הקרוב.
