חוזר אדם מנסיעה של עשרה ימים בחו"ל והופ – יעקב נמרודי כתב עוד ספר. אחרי שדיווח לציבור הישראלי על מסע חייו הוא שוב מאיר את עיני כולם בנבכי פרשת אירנגייט, שבה כיכב כסוחר נשק ממולח. הוא גם התעשר בדרך, אבל זה היה הכל למען מדינת ישראל. משום מה יש לנמרודי צורך לשוב ולספר בכל אחד מספריו כיצד ובאילו נסיבות החליט לגרש אותי מכהונתי כעורך מעריב. ולהלן הציטוט מרשימתו של יוסי מלמן בהארץ שפורסמה גם ב"דה מארקר".
tps://
www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=429849&contrassID=2 "נמרודי מספר כי ניסה לעניין ב-1986 את מעריב לפרסם את גרסתו, כדי לאזן את הפרסומים נגדו בידיעות אחרונות. דיסנצ'יק, לטענת נמרודי, סירב לפרסם את דבריו: 'קמתי מכיסאי ואמרתי בכעס: "אני מבטיח לך דבר אחד. יום יבוא ואני אקנה את העיתון הזה. מעריב יהיה של משפחת נמרודי והדבר הראשון שאעשה הוא להיכנס לחדר שלך ולהודיע לך שיש לך חמש דקות לעזוב את הבניין". חמש שנים לאחר מכן, זה אכן קרה. 'זה היה אחד הרגעים המתוקים בחיי - הרגע שבו אמרתי לעופר בני, שיודיע לעידו דיסנצ'יק 'לעוף' מהעיתון', כותב נמרודי."
עידו דיסנצ'יק זה אני. והייתי עורך מעריב.
בחודש פברואר 1992 קנה נמרודי את מעריב מכונס הנכסים של רוברט מאקסוול, שרכש את מעריב מבעליו-מייסדיו העיתונאים ופועלי הדפוס ויורשיהם. מאקסוול קנה את מעריב בשלוש עסקות בין 1989 לבין 1991. כאשר השלים את השתלטותו על העיתון בחודש ספטמבר 1991 חדלתי אני להיות עורך מעריב.
אנשי מאקסוול - חבורה הראוייה לטיפול נפרד – השתלטה על עמדות הפיקוד בעיתון. מאקסוול סילק אותי מדרכו בכך שנתן לי חוזה שמן ועליז שבו התחייב מעריב לשלם לי שכר של עורך ראשי לרבות כל ההטבות הנלוות עד הגיעי לגיל פנסיה - מה שהיה קורה בסוף 2005.
מכאן עולה שגם אם נמרודי רצה להעיף אותי מתפקיד עורך מעריב – הדבר לא התאפשר והדיווח שלו על הענין איננו מדוייק, בלשון המעטה. התעופפתי משם בשמחה לפני הגיעו. ואני מתלבט מה נחשב כבוד יותר גדול: להתעופף בגלל מאקסוול או בגלל נמרודי. יעקב נמרודי שהתמחה באחרונה בעניינים משפטיים הוא גם יו"ר מועצת המנהלים של עיתון שרכש. שתי התנסויות אלה מחייבות אותו, נדמה לי, להיות סוף-סוף קצת יותר דייקן בפרסומיו.
אבל זה לא אי הדיוק היחיד בפרסום הזה. הפעם הראשונה בחיי שפגשתי את יעקב נמרודי היתה ב-1991 זמן קצר לפני שמאקסוול השתלט סופית על מעריב. מי שהכיר לי את בנו – עופר – היה לא אחר מאשר הבעלים והעורך האחראי של ידיעות אחרונות – ארנון (נוני) מוזס. אז היו השניים חברים קרובים מאוד. מוזס רצה למנוע ממאקסוול – בייחוד מקרובו ושותפו של מאקסוול דב יודקובסקי – להשתלט על מעריב. והוא הביא אלי את עפר נמרודי כדי שיממן הצעה נגדית: במקום שמאקסוול יקנה את מחצית העיתון שאני ייצגתי – אקנה אני את המחצית שלו. בעוד אני מנהל את המשא-ומתן במלון המלך דויד בירושלים, המתינו האב והבן נמרודי בדירתם בבנין הסמוך למלון. באתי לשם להודיעם על כשלון המו'מ וזו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את יעקב נמרודי.
כלומר נמרודי שוב לא מדייק כאשר הוא מתאר פגישה בינינו ב-1986 בה ביקש ממני לפרסם את גירסתו בעניין איראנגייט. מה שבטוח הוא כי מעולם לא איים עלי שיום אחד יקנה את העיתון ויעיף אותי. אני בטוח שאילו הייתי שומע איום כזה הייתי מייד נכנע. סוחרי נשק מפחידים אותי.
אחרי זה נפגשתי פעם נוספת עם יעקב נמרודי בביתו של מאיר שטרית. נמרודי היה נופת צופים ובמשך שעה ארוכה סיפר לי את המשל על המסמר של מוחמד – בניסיון לשכנע אותי לא למכור את כל מניותי למאקסוול. ואמנם עשיתי כעצתו.
כעבור חודשיים התאבד מאקסוול וכונסי הנכסים באו לממש את רכושו בישראל על-מנת להחזיר חלק מן הכספים שגנב. ושוב התכנסנו עפר נמרודי, ארנון מוזס ואני כדי לתכנן איך מחלצים את העיתון מידי שותפי מאקסוול (יודקובסקי, אהרן דוברת ויעקב נאמן). גם זה סיפור מרתק שימתין להזדמנות אחרת. לכוח המשימה צורפו גם עו"ד רם כספי ורו"ח גד סומך. בנוכחות כל הקהל הזה התחייב עפר – אם נצליח – למנות אותי לעורך ראשי למשך שנה לפחות. ההתחייבות הזאת נמצאת בידי עד היום. והצלחנו. ולא סתם הצלחנו אלא בעיקר בזכותי – שכן העובדה שהמשכתי להחזיק בחלק קטן ממניות מעריב – כעצת יעקב נמרודי – היא שאיפשרה להשתמש בזכות סירוב שהיתה מוקנית למניות האלה. השתמשתי בה לטובת נמרודי. וכך הגיע מעריב לידיו.
יומיים אחרי סגירת העיסקה, התברר לי שעפר איננו מתכוון לקיים את הבטחתו כפי שאני הבנתי אותה ואמרתי לו שאני יוצא מן התמונה. כעבור שישה חודשים (ביולי 1992) ביקשתי לנתק את הקשרים ביני לבין מעריב. עפר נמרודי שזיהה את הכמיהה שלי לנטוש הציע להוון את החוזה שהיה לי (עד הפנסיה). ביקשתי 80 אחוז והוא הסכים רק לשני שלישים. היות ובער בי הרצון להתרחק – הסכמתי. אני לא מתאפק מלציין שהסכום שויתרתי עליו היה יותר גדול מן הרווח השנתי שהציג מעריב בסוף שנת 1992. מה שאומר שביטול ההפרשה שנעשתה בגין החוזה ההיסטרי שמאקסוול חתם איתי – סידר לנמרודי את השורה התחתונה של השנה הראשונה שלו במעריב. אילו באמת היה מתקיים מצב שבו נמרודי מעיף אותי, הוא היה נאלץ לשלם פי שניים במקום רק שני שלישים.
