התפכחותם של רוב אזרחי ישראל מחלומות השלום המהיר, כפי שהתבטאה בדפוסי ההצבעה הכה ברורים בבחירות האחרונות, מאפשרים להביט נכוחה לעבר אחד הנצחונות הגדולים בפוליטיקה הישראלית, הוא הנצחון הגדול של 'שלום עכשיו', שמשום מה, הוחמץ על-ידי רוב הפרשנים.
נזכיר לקוראים כי תנועת 'שלום עכשיו' החלה את פעילותה עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים, לפני 25 שנה, והחלה להתבלט החל מספט' 82' עם התבוססותה של ישראל בבוץ הלבנוני, בקריאה לצאת מלבנון, מסיני ומהשטחים, ללא תנאים מוקדמים. את חציה בחרה התנועה לכוון לעבר ראשי המדינה והצבא בזמנו - רה"מ בגין ז"ל, שר הביטחון שלו אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן.
כיום, בישראל למודת הסבל והניסיון של שנת 2003, ולאחר הרפתקאות אוסלו למיניהן, ברור ש'שלום עכשיו' היא תנועה שמיצתה את עצמה. אין לה השפעה על הרחוב הישראלי, והבסיס העובדתי והתיאורטי של רוב טענותיה, נשמט כלא היה בידי הטרור הפלשתיני הרצחני, שאינו מבחין בין מתנחלים בחברון לתלמידים בחיפה למשל.
'שלום עכשיו' החלה כתנועה חוץ-פרלמטרית והשכילה לסחוף אחריה מאות אלפים שנטלו חלק בהפגנות ענק כנגד מדיניות ממשלות בגין ושמיר. קשה כמובן שלא להסתייג משיטותיה של "שלום עכשיו": הם היו הראשונים לכנות ראש ממשלה ושר ביטחון ישראלים "רוצחים" ותרמו בכך לזיהום התרבות הפוליטית הישראלית, הצעירה והלא-מנוסה, שהידרדה לימים עד לרצח רבין ז"ל.
ספירת חללים ליד בית רה"מ "תרמה" בצורה שלילית יותר למסחר בדם שהפך למצער לכה שכיח ברב-שיח הישראלי. "שלום עכשיו" לא בחלה ב"פיקוח אחר המתנחלים" (כנהוג במשטרים אפלים כנגד מתנגדי המשטר) והעבירו לארה"ב צילומים ועדויות אחרות באשר לבניה הישראלית בשטחים.
ועם כל אלה, אסור להמעיט בהישג הגדול של 'שלום עכשיו': תנועה חוץ פרלמטרית שהשתלטה על מפלגת השלטון בישראל, והצליחה לממש את האידיאולוגיה שלה: שלום, ועכשיו. אני מדבר כמובן על האופן שבו 'שלום עכשיו' הצליחה לדחוק שמאלה את מפלגת העבודה ומנהיגיה, ממשיכיהם של מפא"י, אחדות העבודה, ובן-גוריון, שהתאפיינו באקטיביזים ללא סייג, לעבר הקצה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל.
זאת יש לדעת, מפלגות הפועלים הציוניות, מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י, היו אמנם מפלגות שמאל סוציאליסטיות, אולם בענייני חוץ וביטחון, היו מפא"י ויורשותיה מפלגות אקטיביסטית. הן אשר הטילו המשך 18 שנים ממשל צבאי על ערביי ישראל, הן אשר ציוו על הקמת יח' 101 וביצוע פעולות התגמול מעבר לקווי האוייב, והן אשר התאפיינו בלחימה בלתי מתפשרת בטרור, והשגת מחבלים ומשלחיהם עד לאנטבה.
והנה, בשנת 1992 נפל דבר בישראל. לאחר גימגומיה של ממשלת שמיר, זכתה מפלגת העבודה בנצחון גדול בבחירות (44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד) ויחד עם 12 המנדטים של מרצ, ובגיבוי 5 מנדטים של המפלגות הערביות (סה"כ 61 מנדטים, לאחר פרישת הדתיות) החלה ב"מסע אוסלו", למרות שלמעלה ממחצית בעלי זכות הבחירה היהודים, לא הסכימו לו (מפלגות "הימין": ליכוד, צומת, המפלגות הדתיות ומולדת, זכו ל-59 מנדטים). אין לי מושג מה גרם לרבין ז"ל לעשות את טעות חייו, וללכת על הסכמי אוסלו עם תמיכה של 47% מהציבור היהודי (יתכן שהעריך שזו שעת כושר היסטורית, ושלטון מפלגת העבודה לא יחזור בשנים אח"כ), אולם עובדה היא שרבין ופרס חרגו מדרכה המסורתית של העבודה ועשו את שעשו על חודו של קול.
'שלום עכשיו' הצליחה להניע את רבין, פרס ומפלגת העבודה, הרחק שמאלה, מעל ומעבר למה שדמיונם אפשר להם, באמצעות התמיכה הרבה (12 מנדטים) לה זכתה מרצ, באותן בחירות גורליות. אין כמו הסיסמה החבוטה "יומרץ רבין" כדי להסביר את מהות הניצחון.
את האקטיביזם, האמונה בצדקת הדרך ושאר הערכים הלאומיים המסורתיים של 'העבודה' ירשו עתה סיסמאות לא אפשריות: "קרבנות השלום", "אנחנו מנהלים מו"מ כאילו אין טרור, ונלחמים בטרור כאילו אין מו"מ", התנכרות למגזרים שונים באוכלוסייה ("הם לא מזיזים לי", "פרופלורים"), לחימה לאה ומהוססת בטרור הרצחני, ופוליטיזציה של הצבא (אמנון שחק כבר אמרנו?).
מגובה בתקשורת ביתית ואוהדת, השליטה "שלום עכשיו" את האג'נדה הפוליטית שלה עם הממשלה, וכל מי שהתנגד לה (כל ישראלי שני) הואשם בקיצוניות. למצער, אימצו רבין ופרס, נערי בן-גוריון ואנשי העבודה, את עמדותיהם של אנשי "שלום עכשיו", יולי תמיר וצלי רשף. לא משנה כמה אוטובוסים התפוצצו (אז, בשנים 92'-96') וכמה ילדים נרצחו בפיגועי התאבדות, הם עשו שלום. ועכשיו.
זהו לטעמי הניצחון הגדול של שלום עכשיו. סבורני שהוא היה נצחון פירוס, וכולנו הפסדנו ממנו, אולם זה מה שיפה כל כך בדמוקרטיה. האפשרות של תנועות חוץ-פרלמטריות להשפיע, ולממש את האידיאולוגיה שלהן, אפילו על-ידי "השתלטות" על מפלגות מרכזיות. והכל בדרכים דמוקרטיות. הניצחון של 'שלום עכשיו' אכן הושג בדרכים דמוקרטיות.
