דן שילון ("לא יהיה שלום" מעריב 21.4.03) מדגים לנו שוב את חלקה של התקשורת באחריות לאסונות הרודפים אותנו מאז אוסלו, האחריות הזו מתמצה בהצגת משאלות-לב כאילו היו עובדות ובהיפוך הקשר בין סיבות לתוצאותיהן.
"אין פרטנר פלשתיני לסיום הסכסוך, לא לימין ולא לשמאל" הוא קובע. ומדוע? מכיוון ש"הסכסוך הישראלי פלשתיני איננו היום רק בין שני עמים רוויי מרירות ושנאה, בין הורים וילדים שאיבדו רבים מיקיריהם".
איש-מאדים שהיה קורא את המאמר היה מתרשם שמסע הרצח שהוליד את השנאה הזו היה או תופעת טבע בלתי ניתנת לשליטת אדם או ששני הצדדים אחראים לו באותה מידה. ה"סחורה" הזו, אותה מנסים למכור לנו תומכי אוסלו דאתמול שהם גם תומכי מפת הדרכים דהיום, מיועדת קודם כל להדחקת אחריותם האישית לים הסבל מאז אוסלו אל מתחת לסף תודעתנו וכך גם אל מתחת לסף תודעתם.
הכותב הוא אחד הבולטים שבהם. "הסכמי ביניים ארוכי טווח שיביאו לרגיעה יחסית יבנו בהדרגה גשרי אמון ארעיים על בסיס אינטרסים משותפים...", הוא מהגג, תוך שהוא מנסה למכור לנו "מזרח תיכון חדש" בעטיפה חיוורת יותר אך עם אותו תוכן רצחני. בכך הוא מוכיח, שטרם הפנים את הלקח העיקרי של אוסלו - שמחירה של טעות בקונספציה הוא בלתי-נסבל מבחינתנו.
הסכמי אוסלו, כמו מפת הדרכים, לא קבעו סנקציה על התוקפן המפר. החזרתו למשבצת המוצא שלו טרם תוקפנותו מבלי שייאלץ לשלם במטבע קשה של נזקים אסטרטגיים מולידה את הוודאות שמסע הרצח הבא כבר בפתח.
האמת העירומה היא בדיוק היפוך הנרטיב שמנפק שילון. השנאה לישראל איננה ספציפית לפלשתינים ואיננה בת שנתיים וחצי, אלא תוצר לוואי הכרחי של הרצחנות המובנית באימפריאליזם האיסלמיסטי מזה מאות שנים. ערפאת איננו תאונה בדרך נכונה אלא כלי בשירות האימפריאליזם הזה (ותודה לכותב על שאיננו מנסה "למכור" לנו את אבו-מאזן). איך אני יודע? כי רק כך ניתן להסביר את סירובו לקבל את מה שהציע לו ברק. לכן מטרת המינימום המספקת את הכותב -רגיעה ביטחונית - איננה תלויה בהסכמים אלא במחירים בלתי אפשריים מבחינתו שייאלץ האימפריאליזם הזה לשלם על רצחנותו ככל שיתמיד בה.
בוש הוכיח שהוא יודע זאת, ולכן מפת הדרכים שלו היא לא יותר מתשלום בדם ישראלי לאירופאים, לבריטים ולמצרים. לכן, אפילו אם התשלום הזה הוא רע הכרחי, הצגתו על-ידי ישראלים כאינטרס ישראלי היא תועבה מוסרית: המפה עוד טרם נידונה וכבר נשמעות דרישות ל"מחוות" בדמות פינוי ערים פלשתיניות כדי שתשמשנה שוב קיני התארגנות לטרור בתנאי חממה. ראוי שהתקשורת תפיק לקחים מתרומתה לאשליית אוסלו ולתוצאותיה ולא תכשיר את תועבת מפת הדרכים באמצעות מאמרים כגון זה.
קו ישר עובר בין אוסלו למפת הדרכים - שניהם פרס לטרור. ככאלה הם אדרנלין בעורקיו של אינטרנציונל הרצח האיסלאמיסטי, אפילו אם מהותית אינם אלא תעתוע וירטואלי בשירותם של פוליטיקאים ציניים ובעלי בריתם מהתקשורת. דמי קורבנות אוסלו זועקים אל התקשורת השמאלנית של אז מן האדמה, וכולנו מקווים שהם מדירים שינה מעיני ה"דן"ים תומכי אוסלו - שילון ומרגלית, שכבר כותבים מאמרים מלומדים בזכות מפת הדרכים. ימלאו נא פיהם מים, וכך תהיינה ידיהם נקיות לפחות מדמי קורבנותיה העתידיים של המפה הזו.