אני לא דתיה, ואני לא חרדית, ואני לא מתגוררת בבני ברק, או בשכונה חרדית בירושלים עיר הקודש, או בעיר בני ברק הנחשבת למעוז החרדים במרכז הארץ.
אני מבקשת לעורר את הבעייה בשעה שהיא מתלקחת, החברה החרדית כנראה, שסועה ומפולגת לא פחות מן החברה החילונית, ואולי אף יותר.
בהודעות הקצרות הנמסרות בחדשות היומיות בדרך כלל מעל גלי האתר בשעות הבוקר נמסר למאזינים על עוד הצתת בית כנסת, או ישיבה. מניין ההצתות הולך וגדל בימים האחרונים. ומשום מה אני לא מוצאת התייחסות מרכזית במהדורות החדשותיות, לא כאן באינטרנט, ולא בעיתונות הכתובה היומית, או בשידורי החדשות היומיים בערוצי החדשות.
תמוה בעיניי, שהכתבים מייחדים לידיעות חוץ כל כך הרבה משקל בשעה שכאן בביתנו בעיר הסמוכה מתחוללות הצתות, העיירה בוערת ואנו לא עוצרים נשימתינו כדי להתבונן לתוך האש בעיניים, וולבחון מדוע האש מתלקחת עכשיו.
אני חושבת שבני היא משל לפני האומה, הפלוגתות בעיר השומרת על ציביון דתי היא עדות לפלוגתות שפשטו בחברה הישראלית. אם בקרב שומרי היהדות פסו ערכים והם מוכנים לנהוג כמנהג הגויים או כמנהג שונאי ישראל, מנהג השריפות וההצתות של בתי מסחר יהודיים, או בתי מדרש יהודיים, או בתי כנסיה יהודיים, מזכיר לי יותר את מאורעות ליל הבדולח, מאורעות שהובילו לשואת יהודי אירופה.
כמה אירוני שעתה ביום השואה אני כותבת על ההצתות הללו, הצתות מכוונות שנעשו במזיד כדי להכאיב לקהל יהודי על-ידי ידיים יהודיות.
מדוע אנו עוצמים עיננו בשעה שהחברה מדרדרת מבחינה ערכית? מדוע אנו מניחים לילדנו לגדול בחברה שבה חומסים אף היהודים הדתיים את ערכי היהדות. מדוע הם שנכסו לידיהם את הנכסים הדתיים, ומטיפים לנו מוסר יוצאים במלחמות מכוערות ללא הבחנה.
האם אנו צריכים לעמוד מנגד ולתת להם להתכתש, האם אנו צריכים להניח לבני ברק לעלות בלהבות? עדיין מעט הצתות יחסית, אך כפי הידוע שריפות ענק מתחילות בהצתות קטנות.
