למקום העבודה של ידיד הגיע מנהל חדש, צעיר יפה תואר ומלא אנרגיה. הוא פיטר כמה עובדים, הכניס כמה שינויים מבניים והשתלב במערכת. לאחר כמה שבועות הוחלט במקום העבודה לעשות תחרות כדי למצוא את העובד המצטיין, בעל התפוקה הגבוהה ביותר.
לכל המקומות הראשונים הגיעו בני גילאי החמישים. את המקום הראשון תפס גבר שגילו מגיע כמעט לשישים. בשיחה שנערכה בין המנהל למנצח בתחרות, הודה הראשון שתכנן לפטר את כל ה"זקנים"
(מגיל 45 ומעלה), ולהכניס למערכת צעירים מלאי מרץ ושופעי נעורים.
להפתעתו ולמזלו, הוסיף, לאחר שראה את תוצאות התחרות, הבין כי טעה לאורך כל הדרך, כשחשב שאלה שעברו את גיל ה-50, נס ליחם ופג תוקפם.
זוהי אחת הטעויות הפסיכולוגיות הפאטאליות המנחות דור שלם ומאפיינות את החברה בארץ כיום: היחס לגיל האדם כנתון הראשון הקובע בעת ראיון או בעת פנייה לקבלה לעבודה. הגיל נתפס כחסרון ולא כיתרון.
חברתי התנדבה לעבוד במקום עבודה מסוים. כיוון שהיא מסורה ומצטיינת, היא התקבלה לאחר תקופה כעובדת מן המניין. היא נחלה הצלחה וזכתה למחמאות על עבודתה, עד שהגיעה אי-משם מנהלת צעירה, רבת פעלים, ומלאת חיוניות, והעיפה את חברתי ממקום העבודה ללא סיבה וללא הסבר.
נראה כך, שגילה של חברתי הפריע לה, ואותה מנהלת העדיפה לראות סביבה אנשים צעירים, רזים יותר, חטובי בטן וזקורי חזה.
לא שעיני צרה בצעירים, אני נהנית בחברתם מאד, הם מלאי חיים, אמון, תקווה, תוססים ונחמדים, אבל הייתי מצפה מבני הדור הצעיר להביט בנו, דור הביניים, ובמבוגרים יותר מאיתנו, בפחות זלזול, ולהקשיב לדברינו ביתר תשומת לב.
הצעירים, העייפים מההתרחשויות הקשות המתרחשות סביבם, לוקחים את הפקלאות, ומטיילים ברחבי העולם, ומי שנשאר פה ושומר שיהיה להם תמיד לאן לחזור, בית לישון בו, ארוחה טובה לאכול ושמיכה להתכסות בה, הם הוריהם בני ה-50. הם אלה הנטועים כאן, עם הרגליים היציבות על הקרקע הרועדת, עם מבט נוסטלגי לעבר, מבט מישיר אל ההווה, ומבט מלא תקווה אל העתיד.
זהו דור הביניים, שיודע מה הוא עושה פה, אלה האנשים שיודעים שהיו פה תקופות קשות והיו תקופות טובות, הם אלה שעדיין יש להם הרבה הרבה מה לתרום, גם אם הם נרתעים קצת מהמכשירים מרובי הכפתורים, שממילא נוטים להתקלקל לעיתים קרובות מדי.
אצלינו בעבודה מחזיקים בצפורניים את הבוגרים והבוגרות שרוצים לפרוש לגמלאות, כי למעשה הם מחזיקים על כתפיהם החסונות והרחבות את האיכות הידע והנסיון, ומהם אנו שואבים תעצומות נפש. אנחנו יודעים כי יהיה קשה להיכנס לנעליהם הגדולות של ה"זקנים".
וגם אם אנו יודעים שיגיע הרגע הזה, אסור לנו לזרז אותם, כי כל עוד נמצאים שם ה"זקנים האלה", כדאי לנו, לכולנו, להביט בהם ביראת כבוד, וללמוד מהם כל מה שאפשר וכל עוד זה ניתן.
