כמו תזמורת מתואמת, אך בלי מנצח כריזמטי (בדיוק כמו עמרם מצנע), יצאו אל התקשורת 27 טייסים פעילים ובמילואים בקריאה לסרב להשתתף בפעולות ה"חיסול הממוקד" של חיל האוויר במסגרת המלחמה בטרור.
האם ישנו איזה גוף פוליטי העומד מאחוריהם של אותם אנשים בסרבלי טיסה בני ה-63 ומטה (יפתח ספקטור)? הנשמות הטהורות יקפצו ויאמרו "מה פתאום". זו יוזמה של אנשים שנמאס להם ומצפונם קשה עליהם".
אני מבקש להחזיר אותנו כמה חודשים אחורה אל אותה צעדה, ראויה להערכה, של גברת ויקי כנפו ממצפה רמון. כבר בתחילת הצעדה ועם ההתעוררות התקשורתית הישראלית ו"סיפור עם דם", כבר מן הרגשת ריח הזיעה הניגר על צועדת 200 הק"מ, ניתן היה להריח כי ישנו גב פוליטי מסוים מאחוריה. תנועת "שתיל" אשר בראשות אליעזר יערי רק נתנה לכנפו "טרמפ" כל ערב, חברת הכנסת יולי תמיר דאגה לשינה באכסניה ולאוכל, וכך לאט לאט החל ריח הפוליטיקה של השמאל לנדוף מן "המאבק החברתי החשוב".
בשנת 1998 החל בישראל לראשונה מאבק של הסטודנטים נגד שכר הלימוד הגבוה. את המאבק הנהיג ארז אשל, יו"ר אגודת הסטודנטים. המאבק שהצטייר כראשית תקופה של מאבקים חברתיים צודקים נגד ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, הסתיים בסופו של דבר בפיצות המפורסמות של שרה ובהקמת ועדת וינוגרד. רבים שוכחים את הגילוי לפני בחירות 1999, בו התוודה אשל כי מאחורי המאבק היו ומימנו אנשי האופוזיציה בראשות אהוד ברק, ואף הוא זכה לקבל צ'פחה ממר ברק במכונית המשוריינת שלו. משהו מסריח בממלכת דנמרק.
אותם טייסים, גברת כנפו, והסטודנטים, אשר יצאו אל התקשורת החמה והאוהבת בתיאום מדהים לבלעדיות בין ערוצים שונים, מסרבים כיום לדבר עם התקשורת. חלקם, בין אם במקרה ובין אם לאו, נמצאים בחו"ל כיום, ויחזרו רק לחג או מאוחר יותר (מעניין מה יעשו ביום כיפור).
הם חייבים לשאול עצמם האם אין הם חייבים תשובה לעם ישראל ובעיקר לעצמם, האם סירוב פקודה שעדיין אינה ברורה אם היא חוקית, וסביר להניח כי בג"צ יכשירה, הוא לגיטימי בחברה אשר נלחמת כיום על הזכות ללכת ברחוב, לנסוע באוטובוס וקיים חתונה באולם אירועים בלי לפחד האם אחזור הביתה או לא?
שורות אילו נכתבות בשעה שמפקד חיל האוויר החליט להדיח מתפקידו חלק מן הטייסים, ובשעה שמפורסם שמו של החייל שנהרג בפעולת צה"ל בעזה בבוקר יום 25.10.2003, פעולה שבה נפצעו 6 חיילים נוספים, פעולה שבה צה"ל במקום להזניק מסוק ולחסל את בית המבוקש, החליט לסכן כוחות רגליים. אותם טייסים צריכים לשאול עצמם, האם הם מוכנים להמשיך ולהקריב חיילים בשל הרגישות של צה"ל, או האם להמשיך וסכן חיילים רגליים כמו שהיה בקרב בג'נין.
נקודה אחרונה למחשבה לאותם חברים: כיצד ישראל תתמודד עם המסע שלהם בעולם. אותם טייסים צריכים לשקול הליכה אל המוקטעה והגנה פיזית על מי שאולי יום אחד חיל האוויר הישראלי יצטרך ביום מן הימים להזניק מסוק או מטוס והטיל פצצה לא כבדה על משכנו, על-מנת לחסלו, משום שהוא מהווה סיכון גדול ונזק עצום לילדים הישובים בקיבוץ מצר ולנוסעים בקו 2 בירושלים.
לתזמורת הפילהרמונית של השמאל אין מנצח כריזמטי מאז הירצחו של רבין ז"ל, וכנראה הניסיון הנואש הזה, כמו ניסיונות נוספים שהיו ועוד יהיו, על-מנת לקעקע את הממשלה ולהשחירה בעיניי העולם ובעיניי העם הישראלי לא יצלח בגלל חוסר הבנה יסודית. ידידי הטייסים כיום את רוב עם ישראל לא מעניין מי חוסל יחד "ארכי טרוריסט" כמו שחאדה, אלא האם החיסול הזה ימנע את הרצח הבא בדיסקוטק או בפיצרייה. ורוב הסיכויים שכן.
