על 13 הרוגי אירועי אוקטובר 2000 ישבה ועדת חקירה ממלכתית במשך כשלוש שנים, חקרה מאות עדים, כתבה דוח מלומד, פסקה פסוקה, והארץ היתה כמרקחה.
על מספר הרוגים יהודיים שנהרגו בהתקפה על רכב נוסע ביש"ע, נכנס צה"ל במלוא עוצמתו וכוחו לערים הפלשתיניות, ונגרר כמעט למלחמה כוללת.
ומשנהרגו 21 איש ואישה בתאונות דרכים במהלך שבוע אחד, השר הממונה על התחבורה בישראל, שלית מאן דפליג, שנושא תאונות הדרכים הוא בתחום טיפולו, כשהתראיין ברדיו ובטלוויזיה ביום ראשון בבוקר שלאחר שבוע הדמים בכבישי הארץ, לא מצא לנכון להתייחס ולו במילה אחת לקטל הנורא. הוא עסק, נו, נחשו במה? כן נכון צדקתם, בענייני ביטחון ישראל. כאילו שביטחונם של אזרחי ישראל הנוסעים בכבישי הארץ אינו חשוב בעיניו (כדי להיות הוגן, אומר שלא מדובר בשר התחבורה הנוכחי).
מהי האמת בנושא תאונות הדרכים בישראל, ובמיוחד מה נעשה בנוגע למאבק בתאונות הדרכים.
עושה רושם, שלאף אחד במדינת ישראל לא אכפת באמת מה קורה בכבישי ישראל. כמה נהרגים, כמה נפצעים, כמה נשארים נכים, מה קורה למשפחות הנפגעים, ליתומים לאלמנות, למשפחות שנהרסות, וכמה עולה למדינת ישראל לטפל בתוצאותיה הנוראות של המכה הזו. לכל היותר המספרים מעניינים את העוסקים בסטטיסטיקה.
עושה רושם, אם לשפוט על-פי ההתייחסות של הגורמים השונים אל תאונות הדרכים, שכולם, למעט הנפגעים ובני משפחותיהם, אפילו " יוצאים מורווחים" מתאונות הדרכים.
המשטרה נהנית מתקציבים מוגדלים למלחמה בתאונות הדרכים. ארגונים שונים תורמים למשטרה כוח אדם זול, וכן נמצאו לאחרונה גם בעלי אמצעים הפותחים את ליבם וכיסם ותורמים כלי רכב להגדלת צי הרכב המשטרתי, בכוונה כנה להגביר ולהעצים את המלחמה בתאונות הדרכים. צוותים של לובשי מדים מוקצים ל"תפישת" נהגים עבריינים העוברים על מהירות הנסיעה המותרת, כאילו הם והיא הגורמים העיקריים לתאונות הדרכים. הון עתק מקציבה משטרת ישראל בציוד בכלי רכב ובכוח אדם "לתפישת" העבריינים, ובכך מסתכמת מלחמתה בתאונות הדרכים. והתוצאות הרי הן מונחות לפנינו.
מדינת ישראל, "עושה כסף טוב" מן המסים על כלי הרכב החדשים שעולים לכביש במקום אלה שנהרסו בתאונות. על פניו חשבון נכון - ציני אומנם - אבל עדיין נכון, רק אם לא ניקח בחשבון את הנזק המצטבר בהפסד תוצר כתוצאה מאובדן ימי עבודה של נפגעי תאונות הדרכים ונזקים עקיפים אחרים, אשפוז, טיפול רפואי ועוד (בשלוש השנים 2000 - 2002 נהרגו בתאונות דרכים בישראל, לפי הנתונים המתפרסמים בירחון הסטטיסטי של מדינת ישראל, 1528 בני אדם.
כמה אזרחים וחיילים נהרגו בשלוש שנות האינתיפאדה? איזה הד עשתה האינתיפאדה, ומה שמעו תושבי ישראל על אלה שנהרגו בתאונות הדרכים? באותה עת, מדווח השנתון הסטטיסטי על פצועים באופן קשה כתוצאה מתאונות דרכים - 7,959 בני אדם ופצועים באופן קל - 106,584 נשים גברים וילדים. ועוד לא אמרנו דבר על משמעות "פצועים קל"). לא מצאנו בין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים לגבי מס' כלי הרכב שנהרסו והורדו מהכבישים בתקופה הנדונה.
חברות הביטוח, זוכות ל"התחשבות" בכך שמאפשרים להן להעלות מדי פעם את פרמיות הביטוח, ככל שמכת תאונות הדרכים (נכון גם גניבות רכב) מתרחבת וגורמת להן הפסדים, ובאופן זה הן מאזנות מחדש את רווחיהן.
שלא לדבר על מערך שלם של פרנסות ועיסוקים שכל כולם יונקים חיותם מתאונות הדרכים. קיימת הנעה של תעשיה שלמה, רחבה ומגוונת, סביב תאונות הדרכים.
מוסכים שמתמחים בטיפול בכלי רכב לאחר התאונות, שמאים שעיקר עיסוקם הוא בהערכת נזקי התאונות, חברות גרירה ומגרשים לאיסוף כלי הרכב, עו"ד שמתפרנסים מתביעות הניזוקים וחברות הביטוח, בתי חולים, רופאים, מומחים, ועוד כהנה וכהנה מקצועות ופרנסות.
באורח פרדוקסלי, כל צמצום במספר תאונות הדרכים, יגרום לפגיעה קשה בכל אלה שמתפרנסים היום מתוצאותיהן העגומות של תאונות הדרכים. לכן אין זה מופרך כלל ועיקר לטעון שאין אינטרס לכלל הגופים המוזכרים לעיל להקטין ולצמצם את מספר תאונות הדרכים.
ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך, שלאף אחד זה באמת לא איכפת, נשמע מן הסיפור הבא שהוא בבחינת: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר".
"המועצה הלאומית למניעת תאונות" שפעלה במשך 49 שנים והפעילה אלפי מתנדבים שעשו את מלאכתם בנאמנות ללא גבול, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס, בפעילות של הסברה והדרכה למניעת הקטל בדרכים. בין פעולותיהם הידועות היו, עזרה לתלמידי בתי"ס במעברי חצייה בדרכם אל ומביה"ס, הדרכת תלמידים ברכיבה נכונה על אופניים, פעילות בקרב הקהילה להגברת המודעות לסכנות ההיפגעות בתאונות דרכים: הדרכת קשישים והגברת המודעות אצלם והשפעות הגיל על היכולת להתמודד עם מצבים חדשים הקשורים למגבלות הגיל, ראיה שמיעה ומהירות תגובה .כמו גם פעילות בקרב בני נוער כנהגים צעירים, וכן השפעות השתייה על נהגים ועוד פעילויות שונות. כל הפעילויות הללו מזה חמש שנים כמעט חדלו מלהתקיים.
ששה שרי תחבורה, שאיישו את המשרד בחמש השנים האחרונות, לא מצאו זמן להיפגש עם נציגי המתנדבים חרף פניות חוזרות ונשנות, ועשרות מכתבים לא נענו כלל. שני שרים הגדילו לעשות ואף פעלו באינטנסיביות רבה להפסיק את העברת כספים מקרן הבטיחות (שנועדה לפעילות למניעת תאונות) לפעילות המתנדבים, ודאגו לניתוב הכספים לאפיקים שנראו בעיניהם ראויים יותר. שלושה אחרים, אפילו לא טרחו להשיב על מכתבי הפניות אליהם, לקביעת פגישות. וכך קרה, שארגון המתנדבים הגדול ביותר במדינה שעסק בפעילות למניעת תאונות דרכים לא הצליח להבקיע את חומת האדישות אצל הדרגים המופקדים על שמירת חיי האזרחים הנעים ברכבם בכבישי ישראל.
מדינת ישראל קבעה שבתאונות דרכים אשמים האוחזים בהגה, ואת עיקר המלחמה היא מפנה כלפי הנהגים ובכך יוצאת ידי חובתה.
הציבור, נראה שהשלים עם "המכה" הזו והוא מקבל אותה כרע הכרחי, שאין להימנע ממנו - גזירת גורל, אולי מס בעידן הטכנולוגי. אחרת כיצד ניתן להסביר את האדישות הנוראה לאובדן חיי אדם ולנזק העצום שתאונות הדרכים גורמות.
העובדה שלא מתארגנות הפגנות המונים של כל נפגעי תאונות דרכים ובני משפחותיהם (ושל אלה העתידים להפגע, ומי חסין בפניהן?) מול משרד התחבורה בכדי להוציא אותו משלוותו נוכח הקטל הנורא, היא ההוכחה הטובה ביותר ששרי התחבורה לדורותיהם יכולים להמשיך להתעלם מגורם ההרג מספר אחד בישראל. תאונות דרכים!!!
אנחנו נמשיך להיקטל בדרכים, ולאף אחד זה באמת לא אכפת.
_________________
הכותב שימש בהתנדבות מלאה בתפקיד יו"ר המועצה הלאומית למניעת תאונות.