חמישים אלף איש עומדים מדי יום במחסומים ונמקים שם שעות רבות, בשמש, בגשם, ברוח וכיו"ב.
כל הארגונים של זכויות האדם, האזרח, הערבים, הצדק וההגיון כבר שפכו על כך מיליון מילים.
אבל מה עם עם שלם שעומד כל יום במחסומים? עליו לא רושמים מילה. עליו הארגונים לא מדברים.
כל יום, אבל כל יום, עומד עם ישראל במחסומים, בכניסה לקניון, לסופר, לקולנוע, בפקקי תנועה עקב התרעות, בפקקי תנועה ומחסומים עקב התראות, אחרי פיגוע, בשדה התעופה שלוש שעות לפני טיסה וכיו"ב.
בגלל הפיגועים, ולאו-דווקא בגללם, אנחנו נאלצים לעמוד שעות בתור לויזה לארה"ב. עכשיו אפילו הקשיחו את הקריטריונים.
זה שאנחנו מחכים חודשיים להיכנס לארה"ב, זה בסדר. אבל שהפלשתינים, חלילה, יחכו כמה שעות בתור - זה לא.
זה שהם מתפוצצים והורגים בנו כשאנו נותנים להם להיכנס לישראל - זה לדעת הארגונים לשמירת הזכויות השונות, זה בסדר. הם אפילו מבינים את זה שלהתפוצץ מלחכות בתור זה בעצם יותר מסתם ביטוי. אחרת הם היו יוצאים נגד זה באותה נחרצות.
אני מציע לכל אותם ארגונים ללוות ישראלי יום שלם, ולראות כמה זמן הוא תקוע ומתייבש במחסומים.
שאלה לסיום? למה הפלשתינים לא הולכים לקבל טיפול רפואי בירדן ואו מצרים.
תשובה: כי הם, המצרים והירדנים, לא מטומטמים כמונו לתת להם להחכנס.
